אז לקחתי את האופנוע בלילה ודהרתי דרך הג'ונגל אל הכביש הראשי ומשם לאולם הקולנוע. הריק.
ממש לפני שהסרט התחיל הגיעה עוד בחורה וזה מאוד שימח אותי. העניין הוא שלפני הקרנת הסרט יש את ההמנון התאילנדי ותמונות של המלך והמלכה ותאילנד המפוארת מוקרנות על המסך, וחייבים לקום. ידעתי את זה כבר מראש וקצת חששתי להיות לבד באולם – לעמוד? לא לעמוד? האם המקרין יציץ עלי ויצחק? ולמה חייבים להתענות לפני סרט?
אז שמחתי שהבחורה הגיעה והתיישבה בשורה שלי, וכשהתחיל ההמנון נדמה לי שאני אפילו קמתי לפניה ושתינו עמדנו, ואז זה נגמר, והסרט סופסוף התחיל.

מדובר בקומדיה די מטופשת בשם קאו ראק (סליחה בתאילנדית/קוריאנית??), שמספרת על בחורה (שלא הצלחתי לנחש את הגיל שלה, היא התנהגה כמו בת 12 אבל נראתה כמו בת 22) שמאוהבת בכוכב סדרת טלויזיה קוריאני, ויחד עם המשפחה שלה וכמה חברים מגיעה לביקור של כמה ימים בסטודיו בקוריאה. איכשהו הכוכב מתאהב בה (לא ממש ברור, מהבחינה הזו חשבתי שאולי זה נכון ותאילנדים לא באמת מתאהבים), עד שהוא צריך לבחור בינה לבין הקריירה שלו (שוב, לא ממש ברור).

סרט לא טוב, אבל כמה נקודות עשו אותו למאוד מעניין מבחינתי:

1. בקטעים שהם מתוך הסדרה הקוריאנית כביכול, יש ביקורת כלפי המלך הקשוח שמוצג בתור האיש הרע.
2. בסרט יש התייחסות לעם התאילנדי כמי שמאמין במיתוסים ובכלל נהנה ללכת כעיוור קדימה.

מאוד מעניין, במדינה בה אסור לצחוק על המלך ובה בכל מקום יש תמונות שלו ושל המלכה, איך מעבירים בצורה של חצי-צחוק ביקורת על מוסד המלוכה, ועל קונפורמיזם בכלל. זה במיוחד מעניין לאור האירועים של החודשים האחרונים בבנקוק.

חודש אחרי שהמהומות בבירה הופסקו, קראתי מאמר בבנקוק פוסט, של מישהו שטען שמאוד גרוע שהאירועים האלימים כמעט ונשכחו, וזה יהיה נורא במיוחד אם כל מה שקרה לא ישפיע על המציאות. הוא התייחס לתאילנדים כאל עם שנהנה להכניס את הראש לחול ולחיות בשאנטי, מאי פן ראי (זה לא משנה, בתאילנדית).

מתחיל להיות לי מאוד מעניין בבית הקולנוע!

הנה קטע מהסרט:

אופס, חייבת לתקן – מסתבר שהסרט הוא הפקה קוריאנית. אז זה לא סרט תאילנדי בכל זאת. אז הביקורת וכו' היא מצד קוריאה ולא מצד תאילנד. בכל מקרה, עדיין מדברים שם על התאילנדים, והם מדברים בתאילנדית רוב הזמן והשחקנים ברובם תאילנדים.

הסרט השלישי ברשימת סרטי הפלאשבקים האכזריים שאני רואה לאחרונה: אחרי שאטראיילנד ופרשס. גם כאן גיבור מיוסר, וצפייה שהיא לעיתים מאוד לא מתגמלת. המשחק טוב, וברגעים בהם הסרט קליל יותר הוא עובד הרבה יותר טוב. הרגעים של הדרמה הכבדה מעיקים ולעיתים אפילו לא לגמרי אמינים, מבחינה תסריטאית. לא ברור מה העיקר בסרטף אם זה פרשת הרצח שהגיבור מנסה לפענחה 25 שנה אחרי שפרש מהמשטרה, או פרשת האהבה הלא פתורה שגם אותה הוא מנסה לסגור (וכאן אני חייבת להזכיר את הסיום התמוה, בעיקר מבחינת טון, של הסרט. לא אמין, לא עובד, לא קשור).

אין לי מושג איך מקבלים מועמדות לאוסקר, אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה הוא אחד מחמשת הסרטים הלא-באנגלית הטובים של 2009. כנ"ל לגבי עג'מי. אני באמת תוהה אם מנסים בהוליווד לייצר את האשלייה שהם עושים את הקולנוע הטוב ביותר בעולם. כי אם זה הסרט שזוכה באוסקר, כנראה, כך הם מצפים שנחשוב, אין ממש מה לחפש מחוץ לאולפנים בארץ השמש. תיאוריית קונספירציה, אבל היחידה שמסבירה את המעמד שהסרט הזה קיבל. כנ"ל עג'מי.

אני לא מחרימה את התורכים. זתומרת, אני לא מחרימה אף אחד ובטח לא קבוצות אנשים. אני מתכוונת, להחרים מישהו זה רק במקרה והיה לכם קשר – ועכשיו בעקבות ההחרמה אתה מסתייג מהקשר. אבל לי לא היה קשר עם התורכים בכלל, וכשכבר כן היה לי קשר איתם הם היו נראים לי קבוצה של אנשים שחולקים תרבות פטריארכלית, אלימה אך לא חסרת חוש הומור. בקיצור, הכרתי את התורכים רק דרך סרטיו של פאטי אקין.

ואיך פאטי אקין (AKIN) בעצמו הכיר את התורכים? זה לא היה עניין של מה בכך, וזה לקח לו זמן ואומץ לב. הוא בן למהגרים בהמבורג שבגרמניה. אם לקחת את סרטו עם הראש בקיר כאוטוביוגרפי בחלקו, הרי שבהתחלה הוא התכחש למוצאו התורכי ורק אחר כך למד להשלים איתו, לאהוב ולכבד אותו.
באחד מסדנאות התסריטאות באוניברסיטה אמר לנו ארז קו אל: אוהבים מישהו כשצריכים אותו. הוא אמר את זה בקשר לתקציר לתסריט של אחת הסטודנטיות. אני חושבת שאפשר לראות באותה הדרך אהבה לא רק בין שני אנשים, אלא גם בין אדם למולדתו (לאו דוקא הפיסית, כמו אצל גיבור הסרט, זו יכולה להיות מולדת מבחינה נפשית). גיבור הסרט עם הראש בקיר למד לאהוב את תורכיה כשהוא היה צריך אותה, כשהיא היתה הדבר האחרון שנשאר לו ושהרגיש קשור אליו.
אני עובדת עכשיו על תסריט לפיצ'ר. אחד הדברים הכי קשים זה להכריע מה הדמות בעצם צריכה. למרות שזה דבר שעושים ממש בהתחלה, הרבה פעמים כשלומדים להכיר את הדמות זה משתנה. פתאום נראה לך שהדמות שלך, שתמיד חשבת שהיא צריכה ללמוד להיות יותר עצמאית, בעצם צריכה ללמוד לבטוח באחרים. סתם דוגמא.
בקיצור, כדי להצדיק את הכותרת של הפוסט הזה, הסרט החדש של פאטי אקין הוא בכלל קומדיה, וזה כבר מרגש. היא מתרחשת בהמבורג, מלאה בתורכים, ובטריילר המפתה אפשר לראות שני שחקנים שאני מאוד אוהבת בקולנוע הגרמני בכלל ואצל פאטי אקין בפרט: בירול אונל (שגם שיחק בעם הראש בקיר את הגיבור – וזה מזכיר לי ויכוח בשיעור של – שוב – ארז קו אל, מי הוא למעשה גיבור הסרט הזה, הוא או סיבל), ועוד שחקן שלא זיהיתי את שמו בקרדיטים. ואם יש משהו שאני מתחרטת עליו בכל הנוגע לסיבוב האחרון שלי בברלין, זה שלא הספקתי לראות את הסרט הזה בקולנוע. גם כי הוא נשמע מצויין,

וגם כי בתי הקולנוע בברלין – זאת חוויה אחרת.

SOUL KITCHEN הוא שמו של הסרט החדש הזה, ושמחתי לראות באתר של קולנוע לב שלא שינו לו את השם. פחות שמחתי לראות שמועד ההקרנה בארץ זה בעוד ארבעה חודשים, איפשהו בסוף מאי. מה שאומר שבכל מקרה כנראה אראה אותו כבר על איזה מסך אירופאי.