את הספר הזה לקחתי לידיי במקרה, כשמצאתי אותו על השולחן בחדר של אחותי. היא היתה עוד צריכה לסיים אותו, נשארו לה כעשרים עמודים. זה לקח לה שבועיים בערך, ואני כבר חשבתי שזה בטח לא ממש סימן טוב, וכנראה שלקראת הסוף יש מריחה או ערפול. התחלתי לקרוא אותו ומייד הוא תפס אותי. זה היה שילוב של נושאים שעניינו אותי: ספר על אובדן זיכרון, על חיי נישואים דהויים, על זהות. ספר שמתרחש ברובו במדבריות של נבאדה, ארה"ב, ושמדבר על פוליטיקת המים של לאס-וגאס ולוס אנג'לס. ספר שהזכיר לי מאוד תסריט שפעם התחלתי לכתוב.

אהבתי שלפעמים לא ברור מי מדבר או מי חושב את הדברים, עד לסוף המשפט או הפסקה. זה התאים לסיטואציה של אדם ללא זיכרון ונטול הקשרים. לפעמים זה לא עבד, אבל בדרך כלל כן. לפעמים הסופרת נסחפה לפטפוט, וזה קורה מדי פעם לאורך הספר כולו. אני הייתי עורכת את הספר הזה עוד. הפטפוט שלה לפעמים מעייף ולא מעניין, ולפעמים פשוט לא כתוב טוב מספיק. אבל הדמות הראשית, סמסון, מצליחה לעניין ולהחזיק את הקורא עד הסוף.

יש תחושה שזה אולי יהיה סיפור פואנטה. קרה לי, במיוחד בחלקו השני של הספר, שחשבתי שזו איזו קונספירציה וסמסון לא באמת איבד את הזיכרון שלו סתם כך, או שאנו מקבלים את הסיפור מהאמצע למרות שזה נראה כאילו אנחנו שם מההתחלה. יש תחושה שדברים הם לא מה שנראים, שמישהו מחבל לנו בקוגניציה. זה גם נראה לי במקום כשהגיבור הוא מי שאיבד את 24 השנים האחרונות של חייו וזוכר רק עד הרגע שהוא בן 12. הרגעים האלו, שהסופרת מתארת את זיכרונותיו של סמסון מהילדות, יפים ומלאי תחושה.

לא ממש הבנתי מדוע בחרה ניקול קראוס לתת לי גם נקודות מבט של דמויות נוספות. הדבר קורה מדי פעם, באופן שנראה אקראי וללא סיבה מוצדקת. אולי דווקא אם זה היה מופיע קצת פחות, ממש פעם אחת של נקודת מבט קצרה לדמות משנה זו או אחרת, כשנראה אולי שזה יכול להיות עדיין הגיגים של סמסון אודות אותה הדמות, אולי זה היה עובד טוב יותר. אבל אין לי כוונה להציע לקראוס איך לכתוב, אז פשוט אומר שמבחינתי ריבוי נקודות המבט, שיש בו שימוש שנראה שרירותי, לא עובד ונראה מרושל.

יוצא דופן הוא האפילוג. לרגע אחד קצר מופיע שם מונולוג של אשתו של סמסון, אנה. היא מתארת בו רגע מחייהם המשותפים, ומספקת משהו שמשלים את הסיפור כולו. גם הקטע הזה עצמו סובל פה ושם מפטפוט יתר (שבשלב הזה כבר הבנתי שזה עניין סגנוני ולא עריכתי) אבל יש בו משהו מקסים ושובה לב. במהלך קריאת החלק השלישי נזכרתי במשפט שאמר פעם הנרי אונגר באחת ההרצאות שלו: "זיכרון הוא תנאי הכרחי". כשקוראים את הספר הזה מבינים לחלוטין למה הוא התכוון.

בסופו של דבר נהניתי לקרוא את הספר, והייתי אומרת שהוא ספר בינוני, במיוחד לאור העובדה שהוא ספרה הראשון של המחברת. הייתי מקצרת אותו, אולי הייתי שמחה אם סופר אחר היה נוטל על עצמו את מלאכת הסיפור כאן.

]]> http://www.comeincolors.com/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9c%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a7/feed/ 0