את טוני פארסון שכתב את הספר הזה, אני לא מכירה. את הספר אני מניחה ששלפתי מהמדף בחנות בגלל השם. אני אמא מזה כמעט שנתיים, ומאז אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים על אבהות. לא יודעת למה, אולי זה ניסיון להבין את הצד החדש בבן הזוג שלי, הצד של האבא ולא רק המאהב. אולי זה מעניין לחוות אבהות לכמה דקות ביום במקום אימהות. ואולי זה בכל זאת, רק השם של הספר, ולא כל המשמעויות שעולות ממנו. אולי זה תחביר פשוט ומוצלח שעושה את העבודה: גבר וילד. שני הדברים שהכי חשובים לי בחיים, וכשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע לי ממש ספר לנשים.

הספר כתוב ממש בצורה שקשה להאמין שההתרחשויות הן פרי דמיונו של הסופר. בדומה לספר אחר על אבהות שקראתי השנה, גם פה הטון והפרטים הם כמעט דוקומנטריים (למרות שבספר הראשון מדובר אכן בסיפור אישי). הסיפור דומה, כמעט דומה מדי לעיתים, לתסריט של קרמר נגד קרמר ובהתחלה לא האמנתי שהוא אפילו לא מזכיר את הסרט הזה. התזכורת מגיעה בסוף, וממש בקטנה, בצורה שנראית כמעט כמו תוספת מאוחרת. חבל, דוקא ספר שהגיבור שלו הוא מפיק בטלויזיה יכול היה בצורה טבעית להביא את הסרט המשובח לקדמת הדיון. יש דמויות משנה מעניינות, והמעניינות ביותר הן הדמויות השוליות ביותר: אלו שאנו לא יודעים דבר עליהן, מלבד אולי שמן: החשפנית התאילנדית, החבר בן ה-15, והארוס החדש של האישה לשעבר. דוקא דמות הגיבור נשארת קצת לא מעניינת, ולא ממש מעוררת הזדהות.

אבל בסיפור כזה ההזדהות אינה חובה, ההזדהות עם הגיבור אני מתכוונת. מזדהים עם העלילה, עם הסיפור של הגירושים שכל אחד כמעט חווה אותו מאיזשהו צד לפחות. ההזדהות היא עם התסכול לנוכח המציאות המורכבת, לנוכח חוסר היכולת לשלוט על החיים. זה מה שמשותף כמעט לכל הדמויות בספר, וזה מה שאוחז גם בקורא.

פחות אהבתי את הסוף של הספר, שמבחינתי היה קצת יותר מדי ארוך. אני לא בטוחה שאני ממליצה על הספר הזה, כמה פרטים גם היו נראים לי לא אמינים (אמא שוויתרה על הכל בשביל להיות עם הבן שלה בבית, ובבת אחת – ובגלל בגידה של האב – מחליטה לעזוב את שניהם, ואפילו מפספסת את יום ההולדת של הבן ואת היום הראשון שלו בבית הספר…נשמע לי קצת לא אמין…היא נשמעה כמו דמות מסודרת מדי בשביל לא לעזוב בצורה אחרת, יותר אחראית?).

אבל בגדול, נהניתי לקרוא רוב הזמן, ויש כמה קטעים שהם מצחיקים ממש.

אחרי שלא הגשתי את ההצעה שלי לתחרות הטריטמנטים התמקם אצלי בגוף איזה דיכאון. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, והשקעתי מרץ בעבודות גרפיקה ופחות בכתיבה. הפסקה זה טוב, לקחת מרחק מהחומר, שכנעתי את עצמי. אבל לא באמת האמנתי לזה. מי שרוצה לכתוב חייב לכתוב גם כשהוא לא רוצה. כותב, לפני שזה נהיה שם עצם, חייב להיות קודם כל פועל.

הלכתי לראות מדקר. מפה לשם הוא סיפר לי על ספר חדש שיצא בהוצאת אסטרולוג, שמספר על הרפואה הסינית להדיוטות, בשפה פשוטה בשילוב סיפורים ואפילו דאחקות. בריאות נוסח סין, כך קוראים לספר, התברר להיות קניה משתלמת במיוחד. כמו ספר תסריטאות, רק בלי להגיד מילה אחת על כתיבה.

איך? זה עניין של איזון.

תוך כדי קריאה בספר שהסביר לי איזה חכם אמר מה ובאיזה הקשר, הבנתי שכל העיקרון ברפואה הסינית הוא איזון. יין ויאנג, חום וקור. המודע והלא-מודע שיחקו משחקי חתול ועכבר וכתסריטאית (אה, באמת?) התברגה לי עוד איזו תובנה בקשר לקולנוע ומילים. הרעיון הוא שהמילים ישכחו. סרט טוב אנחנו זוכרים אפילו אם אנחנו לא באמת זוכרים אותו. סרט טוב אנחנו מרגישים. מילים שכתובות היטב יישכחו, ובמקומן יבוא רגש טהור, לא שכלתני, בלתי אמצעי.

את הספר הזה לקחתי לידיי במקרה, כשמצאתי אותו על השולחן בחדר של אחותי. היא היתה עוד צריכה לסיים אותו, נשארו לה כעשרים עמודים. זה לקח לה שבועיים בערך, ואני כבר חשבתי שזה בטח לא ממש סימן טוב, וכנראה שלקראת הסוף יש מריחה או ערפול. התחלתי לקרוא אותו ומייד הוא תפס אותי. זה היה שילוב של נושאים שעניינו אותי: ספר על אובדן זיכרון, על חיי נישואים דהויים, על זהות. ספר שמתרחש ברובו במדבריות של נבאדה, ארה"ב, ושמדבר על פוליטיקת המים של לאס-וגאס ולוס אנג'לס. ספר שהזכיר לי מאוד תסריט שפעם התחלתי לכתוב.

אהבתי שלפעמים לא ברור מי מדבר או מי חושב את הדברים, עד לסוף המשפט או הפסקה. זה התאים לסיטואציה של אדם ללא זיכרון ונטול הקשרים. לפעמים זה לא עבד, אבל בדרך כלל כן. לפעמים הסופרת נסחפה לפטפוט, וזה קורה מדי פעם לאורך הספר כולו. אני הייתי עורכת את הספר הזה עוד. הפטפוט שלה לפעמים מעייף ולא מעניין, ולפעמים פשוט לא כתוב טוב מספיק. אבל הדמות הראשית, סמסון, מצליחה לעניין ולהחזיק את הקורא עד הסוף.

יש תחושה שזה אולי יהיה סיפור פואנטה. קרה לי, במיוחד בחלקו השני של הספר, שחשבתי שזו איזו קונספירציה וסמסון לא באמת איבד את הזיכרון שלו סתם כך, או שאנו מקבלים את הסיפור מהאמצע למרות שזה נראה כאילו אנחנו שם מההתחלה. יש תחושה שדברים הם לא מה שנראים, שמישהו מחבל לנו בקוגניציה. זה גם נראה לי במקום כשהגיבור הוא מי שאיבד את 24 השנים האחרונות של חייו וזוכר רק עד הרגע שהוא בן 12. הרגעים האלו, שהסופרת מתארת את זיכרונותיו של סמסון מהילדות, יפים ומלאי תחושה.

לא ממש הבנתי מדוע בחרה ניקול קראוס לתת לי גם נקודות מבט של דמויות נוספות. הדבר קורה מדי פעם, באופן שנראה אקראי וללא סיבה מוצדקת. אולי דווקא אם זה היה מופיע קצת פחות, ממש פעם אחת של נקודת מבט קצרה לדמות משנה זו או אחרת, כשנראה אולי שזה יכול להיות עדיין הגיגים של סמסון אודות אותה הדמות, אולי זה היה עובד טוב יותר. אבל אין לי כוונה להציע לקראוס איך לכתוב, אז פשוט אומר שמבחינתי ריבוי נקודות המבט, שיש בו שימוש שנראה שרירותי, לא עובד ונראה מרושל.

יוצא דופן הוא האפילוג. לרגע אחד קצר מופיע שם מונולוג של אשתו של סמסון, אנה. היא מתארת בו רגע מחייהם המשותפים, ומספקת משהו שמשלים את הסיפור כולו. גם הקטע הזה עצמו סובל פה ושם מפטפוט יתר (שבשלב הזה כבר הבנתי שזה עניין סגנוני ולא עריכתי) אבל יש בו משהו מקסים ושובה לב. במהלך קריאת החלק השלישי נזכרתי במשפט שאמר פעם הנרי אונגר באחת ההרצאות שלו: "זיכרון הוא תנאי הכרחי". כשקוראים את הספר הזה מבינים לחלוטין למה הוא התכוון.

בסופו של דבר נהניתי לקרוא את הספר, והייתי אומרת שהוא ספר בינוני, במיוחד לאור העובדה שהוא ספרה הראשון של המחברת. הייתי מקצרת אותו, אולי הייתי שמחה אם סופר אחר היה נוטל על עצמו את מלאכת הסיפור כאן.

]]> http://www.comeincolors.com/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9c%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a7/feed/ 0