כשלמדתי אמנות במדרשה (במסגרת המדרשה הפתוחה) כל המורים תמיד הדגישו את החשיבות בביקור בגלריות. אני תמיד האמנתי שלא רק לתלמידי אמנות זה הכרחי, וכשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב שמחתי לשמוע שגם יעל פרלוב חושבת ככה. הרבה זמן לא ביקרתי בגלריות, איכשהו דווקא המבחר משאיר אותי לפעמים אדישה. ביום חמישי, אחרי שקראתי בתחילת השבוע ב'גלריה' על תערוכה של אוהד מטלון, הגעתי למבנה המושקע של הגלריה ברחוב הרצל 117 להתהפנט על כמה דימויים.

העבודות, כל אחת בנפרד, מוקרנות ממקרן שקופיות על לוחות לבנים, והחלל האפל המעוצב, שפעם כנראה היה מוסך, מתאים להן ביותר. אוהד מטלון מעצב דימויים מצילומים שונים, כולם בשחורלבן, מעבד מקומות וחפצים למקומות חדשים, פנטסטיים, מנותצים ותפורים, אפלים או זוהרים. הכל מפואר, גם הריקבון, אבל לפעמים אפשר גם לצחוק על זה (טקסט כמו אקראי שמופיע בחלק מהצילומים, אביזרים מגחיכים כמו מגב שנכנסים לפריים וכמו מתיישבים עליו יותר מאשר בתוכו). מה שחשדתי בו בהתחלה כאילו היה חוסר אחידות בטון, בעצם הוא מה שגורם לתערוכה הזו לעבוד טוב יותר כמכלול. זה כאילו שהאמן לפעמים מתפרץ בצחוק שלא לגמרי מובן אבל מצליח להיות למרות זאת תקשורתי. באמנות צריך חורים, ומבחינתי המקומות בהם הטון משתנה קצת הם כמו חורים, שדרכם גם האמן הופך לבנאדם והתערוכה מצליחה לנשום.

עוד אחד שנותן לעבודות שלו לנשום הוא רועי קופר, שאת העבודות שלו אהבתי מאוד מאז שלמדתי במדרשה. תמיד הוא מצליח להיות מעניין, מדוייק, ועדיין לשמור על אמנות שחיה, ולא נגמרת לפני שהיא מתחילה (שוב, החורים באמנות). התערוכה החדשה שלו בגלריה נגא (אחד העם 60) היא אחת הטובות שראיתי. בחלל המרכזי שני צילומים גדולים שמורכבים כל אחד מתשעה הדפסים. ההרכבה הזו של תמונה מפריימים נפרדים (זה גרם לי לשאול את עצמי, האם מדובר בדימוי בודד שפורק או כמה פריימים שחוברו) מחזירה את המודעות לתהליך הצילום שהוא במהותו חיבור, תפירה, הרכבה, תלישה של חלק ממה שמקיף אותו, בחירה שהיא במהותה אלימה. אבל האלימות הזו מגלה יופי שאי אפשר להבחין בו בדרך אחרת, קצה של עלה כותרת שניצב לא לצד שאר הפרח אלא בעצם בעיקר לצד הרקע, שחור ובולעני. לצד שתי העבודות היפות האלו יש עוד צילום קטן יותר, והוא שמחבר בין החלל המרכזי לקומה שמעל. מה שקורה שם זה טיול עדין עם פרפרים זוהרים מחוסרי פוקוס, הוויה כמעט מופשטת ועדיין מדויקת מאוד.

שמחתי שראיתי דוקא את שתי התערוכות האלה בסמיכות (בהפרש של יום, בעצם), האחת של צלם צעיר יחסית (מטלון) והאחרת של צלם ותיק (קופר). אני חושבת שזה ניכר בעבודות, התערוכה היפה של מטלון משדרת איזו בוסריות וחוסר ביטחון, מין היצמדות לטכניקה ולאסטתיקה אחת מתוך מה שלמעשה הוא חוסר דיוק אמיתי. בתערוכה של רועי קופר יש נינוחות שמאפשרת כביכול משהו שמתפזר, אבל בעצם מהודק היטב בכוונת אמן שהיא ברורה, בשפה יציבה ובטוחה.

שתי תערוכות יפות, בהחלט יש מה לראות בגלריות.