אני לא מחרימה את התורכים. זתומרת, אני לא מחרימה אף אחד ובטח לא קבוצות אנשים. אני מתכוונת, להחרים מישהו זה רק במקרה והיה לכם קשר – ועכשיו בעקבות ההחרמה אתה מסתייג מהקשר. אבל לי לא היה קשר עם התורכים בכלל, וכשכבר כן היה לי קשר איתם הם היו נראים לי קבוצה של אנשים שחולקים תרבות פטריארכלית, אלימה אך לא חסרת חוש הומור. בקיצור, הכרתי את התורכים רק דרך סרטיו של פאטי אקין.

ואיך פאטי אקין (AKIN) בעצמו הכיר את התורכים? זה לא היה עניין של מה בכך, וזה לקח לו זמן ואומץ לב. הוא בן למהגרים בהמבורג שבגרמניה. אם לקחת את סרטו עם הראש בקיר כאוטוביוגרפי בחלקו, הרי שבהתחלה הוא התכחש למוצאו התורכי ורק אחר כך למד להשלים איתו, לאהוב ולכבד אותו.
באחד מסדנאות התסריטאות באוניברסיטה אמר לנו ארז קו אל: אוהבים מישהו כשצריכים אותו. הוא אמר את זה בקשר לתקציר לתסריט של אחת הסטודנטיות. אני חושבת שאפשר לראות באותה הדרך אהבה לא רק בין שני אנשים, אלא גם בין אדם למולדתו (לאו דוקא הפיסית, כמו אצל גיבור הסרט, זו יכולה להיות מולדת מבחינה נפשית). גיבור הסרט עם הראש בקיר למד לאהוב את תורכיה כשהוא היה צריך אותה, כשהיא היתה הדבר האחרון שנשאר לו ושהרגיש קשור אליו.
אני עובדת עכשיו על תסריט לפיצ'ר. אחד הדברים הכי קשים זה להכריע מה הדמות בעצם צריכה. למרות שזה דבר שעושים ממש בהתחלה, הרבה פעמים כשלומדים להכיר את הדמות זה משתנה. פתאום נראה לך שהדמות שלך, שתמיד חשבת שהיא צריכה ללמוד להיות יותר עצמאית, בעצם צריכה ללמוד לבטוח באחרים. סתם דוגמא.
בקיצור, כדי להצדיק את הכותרת של הפוסט הזה, הסרט החדש של פאטי אקין הוא בכלל קומדיה, וזה כבר מרגש. היא מתרחשת בהמבורג, מלאה בתורכים, ובטריילר המפתה אפשר לראות שני שחקנים שאני מאוד אוהבת בקולנוע הגרמני בכלל ואצל פאטי אקין בפרט: בירול אונל (שגם שיחק בעם הראש בקיר את הגיבור – וזה מזכיר לי ויכוח בשיעור של – שוב – ארז קו אל, מי הוא למעשה גיבור הסרט הזה, הוא או סיבל), ועוד שחקן שלא זיהיתי את שמו בקרדיטים. ואם יש משהו שאני מתחרטת עליו בכל הנוגע לסיבוב האחרון שלי בברלין, זה שלא הספקתי לראות את הסרט הזה בקולנוע. גם כי הוא נשמע מצויין,

וגם כי בתי הקולנוע בברלין – זאת חוויה אחרת.

SOUL KITCHEN הוא שמו של הסרט החדש הזה, ושמחתי לראות באתר של קולנוע לב שלא שינו לו את השם. פחות שמחתי לראות שמועד ההקרנה בארץ זה בעוד ארבעה חודשים, איפשהו בסוף מאי. מה שאומר שבכל מקרה כנראה אראה אותו כבר על איזה מסך אירופאי.

ניתוח דמות נהג המונית מתוך חמש שעות מפריז (תסריטאים: ארז קו-אל, לאון פרודובסקי)

הכוונה כאן היא לא לניתוח דמות שעושה התסריטאי, הבמאי או השחקן, אלא לניתוח של התוצאה, ניתוח של הצופה (או של קורא התסריט, אם היתה לי גישה אליו).

קודם כל, הוא נהג מונית. אני אומרת קודם כל כי ככה זה מוצג בסרט. אנחנו רואים את הגיבור כל הזמן במונית, יושב מחוץ לה או נוהג בה והמונית אחראית לכמה מהרגעים היותר משמעותיים בעלילה (כשהמורה נכנסת במקרה למונית עם חבריה, וכשבזכות המונית יגאל יכול להציע לה טרמפ). אבל בדומה למה שמדבר עליו סארטר כ (bad faith) יגאל לא מנסה לראות עצמו כנהג מונית. הוא נוהג במונית כי זהו עיסוקו אבל זה לא מה שמגדיר את האופי שלו. אבל נראה שזו כן נקודה שהוא מודע לה, מה התדמית של נהגי מוניות ולאיזו קבוצה הוא משתייך, וזה מתגלה לנו בסצנה (בתוך המונית) כשגרישא עוקץ אותו בנושא (מה צריך ללמוד כדי להיות נהג מונית).

חוץ מזה, יגאל נהג המונית גר בבת ים, וזו עוד עובדה שקושרת אותו לסטריאוטיפ בחברה הישראלית – בת ים מזוהה עם הדימוי של 'הישראלי המכוער'.

אבל יגאל מנותק מסטריאוטיפים, אם משום שהוא לא מאמין שיש בהם אמת ולא טורח להתייחס אליהם, או אם משום שאין לו איך להפריך אותם. ובכלל מוצג יגאל כדמות מנותקת, סגור בתוך המונית, פוחד מטיסות, חיצוני לשני תאים משפחתיים שהוא מנסה להיכנס אליהם.

אנחנו גם רואים את יגאל כמי שמנסה לטפל בעצמו. הוא הולך לפסיכולוג בקשר לפחד הטיסה שלו, ובעצם במאמץ להשתלב במשפחה החדשה של בנו (ולהצטרף אליהם לטיול בר מצווה לפריז). הטיפול הפסיכולוגי גם עומד בניגוד לדימוי ה"גברי" המקובל שהיה בדרך כלל משתלב בסטריאוטיפ של "נהג מונית בת-ימי". ליגאל זה לא נראה מפריע, הוא אף פעם לא מנסה להיות 'גבר'. אולי זה מה שעמוק בפנים קצת מפריע לו, ואולי הוא קושר את עזיבת אשתו לעובדה הזו, והמעגל הזה נסגר כשהוא מעז לראשונה להתייצב ולהתנגד בגלוי לבעל החדש של גרושתו ("לך תזדיין", כשהוא קורא לו פחדן).

או, אם לנתח לפי רצון/צורך (או רצון ומעצור, תלוי איזה ספר תסריטאות קראתם) אז הרצון של יגאל זה להיות עם המורה למוזיקה, והצורך, או המעצור שלו, זה "להיות גבר". אבל יש לי תחושה לא נוחה עם ההגדרה הזו של הצורך שלו. למה לא נוחה? כי אני לא בטוחה שזה באמת מה שהדמות צריכה (הרי מי כבר צריך להיות גבר??), ואני לא בטוחה כמה אפשר להגדיר צורך של דמות בתוך מרכאות כפולות. יש כאן חוסר הבנה, או חוסר דיוק. אני אנסה שוב.

לעמוד על שלו? להגיד מה באמת הוא רוצה? יש כאן הרי משהו שנשאר מהתקופה שאשתו עזבה אותו, אולי הוא לא נלחם עד הסוף ומתחרט על זה (תמחקו את ה'אולי', זה הרי ממש בטקסט). הוא רוצה להילחם על מה שהוא רוצה להשיג. הוא רוצה להילחם, או – רוצה להחזיר מלחמה. זה מתחבר גם לרגע המכונן בסצנה שבשפת הים, כשגרישא מכניס ליגאל סטירה, ואחרי רגע -  יגאל מחזיר לו סטירה. ה- pay off של הרגע הזה הוא גם הpay off  של הסיפור כולו – יגאל שהחזיר סופסוף מלחמה זוכה במורה למוזיקה – ולו רק ללילה אחד.

אח, אם כל הבעלים כולם היו כמו גרישא!