ביום האחרון שלי כתלמידת תסריטאות היה לי שיעור עם אסתי נמדר. עכשיו, רק כדי להבהיר, מדובר באחת המורות היותר אהודות במגמת תסריטאות או בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א. היא המורה היחידה (לדבריה) שמכינה מערכי שיעור, והדבר בהחלט ניכר. בקיצור, היא מלמדת, כשכל השאר מורחים (בעיקר זקני החוג, המורים הצעירים בדרך כלל רעננים ומלאי כל טוב, וגם עובדים בתעשייה ולא רק מדברים עליה). לי באופן אישי יש פינה מיוחדת לאסתי נמדר גם בשל העובדה שהיא זו שגרמה לי לעבור ממגמת ההפקה למגמת התסריטאות. אי לכך ובהתאם, החלטתי לערוך ראיון עם אסתי, ראיון שמתרחש כמו רוב חיי ביני לבין עצמי.

Cic: בשיעור האחרון שלך אמרת שמכל מחזור יוצאים בדרך כלל תסריטאי אחד או מקסימום שניים שבאמת מתפרנסים מהמקצוע. האם שווה לצמצם את המגמה לשני סטודנטים בשנה?

ואסתי נמדר היתה אומרת: שווה, שווה למי? לאוניברסיטה בוודאי שלא. לתעשייה? גם לא, כי ככה יש להם מאגר שהם יכולים לשחק איתו. לסטודנטים שלמדו שלוש-ארבע שנים ומקווים שבדיעבד לא היו מקבלים אותם כי הם יכלו ללמוד משהו יותר מעשי? אולי. אבל זה לא קשור אלייך, את תסריטאית, את תצליחי. נקסט.

Cic: האם כדאי לי לשלב בכוח דתיים, עולים חדשים, ושאר ירקות על מנת לחבב את תסריטאי על הלקטורים בקרנות? האם הם חייבים את הדמויות הסטריאוטיפיות האלו כדי להרגיש שהם פונים לקהל רחב מספיק ושיש סיכוי שהסרט יחזיר משהו מההשקעה?

ואסתי נמדר היתה אומרת: אף פעם לא כדאי לשלב משהו בכוח. אבל תחשבי, ברצינות, הרי הם חיים כאן בינינו, בתוכנו, אין לך דרך לשלב דמות של דתי בסיפור? בטח שיש.

Cic: הממ. לא ממש.

ואסתי נמדר היתה אומרת: אוקיי, אז לא. אבל יש, בטח שיש.

Cic: האם תסריטאים אוהבים לכתוב?

ואסתי נמדר היתה אומרת: תסריטאים הם לא אנשים שאוהבים יותר מדי דברים. הם די בוחנים וביקורתיים, אנשים די זוועתיים באופן כללי. הם לא אוהבים לכתוב, אבל הם פשוט כותבים. זאת העבודה שלהם. טוב, אני חייבת לרוץ לשיעור-

Cic: בטח, תודה אסתי.

ואסתי נמדר היתה אומרת: בהצלחה, לא להתייאש.

נ.ב.  כמובן שכיאה לתסריטאית מקצועית, היה לי קשה מאוד (ולמעשה בלתי אפשרי) לאתר באינטרנט תמונה של אסתי נמדר. התמונה שבחרתי בסוף היא של נשר, וזה בגלל הסדרה שהיא עובדת על פיתוחה, שקשורה בנשרים. יותר מזה אני לא ממש יודעת, אבל זה מספיק כדי לעורר סקרנות, לא? כמעט כמו צ'רלי קאופמן והאורכידאות.