→ יולי 8, 2010
או-הו. כאילו הזמן לא זז, לפני שש שנים ועכשיו, המצב אותו הדבר. אין תוכנות לכתיבת תסריטים בעברית. יש את דיאלוג, שפיתח אבי שמש (שבזמנו עבד בתל"י) והיא לא ממש תוכנה אלא יותר כמו תבנית וורד לפי הסטנדרט לכתיבת תסריט שניסחה הקרן החדשה (עד כמה שאני יודעת, יכול להיות שזה השתנה מאז). מי שמחפש פיינל דראפט [...]
→ יולי 4, 2010
לחיות את החלום: העבודה שלך לא מכריחה אותך לקום מהמיטה בשום שעה ספציפית. העבודה שלך יכולה להתבצע מכל מקום בעולם. כל מה שאת צריכה זה קישור לאינטרנט ואולי מזגן, תלוי במיקום. ועדיף שיהיה גם וואקום במקום עכבר, אחרת שורש כף היד יימחק וגם את תרגול היוגה היומי שלך תתקשי לבצע. אז יש וואקום, יש לפטופ, [...]
→ יוני 27, 2010
בחודשים האחרונים אני גרה על אי. לא מבודד, אבל אי. יש בו אפילו קולנוע אחד, שכרגע מקרינים בו את שרק 4 ועוד כמה סרטים בתאילנדית. כבר כמה חודשים שאני על האי ועדיין לא ביקרתי בקולנוע. אני מתחילה לחשוב שאולי כל הרעיון של קולנוע מתחיל להיות קצת לא רלוונטי. מתחיל? יש מי שבגלל האינטרנט כבר בכלל [...]
→ יוני 5, 2010
לרגל אירוח כמה בני משפחה החלטנו שהגיע הזמן לבקר באחת המסעדות הידועות על האי, יאמאטו. המסעדה היפנית (השף והבעלים גם יפנים, ועל הקטנוע של המלצרית יש המון מדבקות של הלו קיטי) – המסעדה הזו נמצאת באחת הסמטאות הקטנות במרכז צ'אוונג, באזור שאני קוראת לו הסוהו של סאמוי, מול מלון Centara, ב- Soi Colibri. הגענו לצהריים [...]
→ מאי 31, 2010
סדרה בדרך כלל נכתבת לא על-ידי תסריטאי יחיד, אלא על-ידי צוות כותבים. סדרות שונות נכתבות באופנים שונים, יש מקרים שהצוות ישב יחד לסיעור מוחות, יש מקרים (למשל בסדרה מסכים) שכל תסריטאי אחראי על ליין נפרד אותו הוא כותב בעצמו. בדרמה יומית, למשל, התסריטאי הראשי כותב מין טריטמנט של העונה, כאשר כל פרק כתוב באופן כללי [...]
→ מאי 28, 2010
מיד עם סיום הלימודים כבר ראיתי את הזנב של המטוס מגביה מעל רחוב טאגור. הרצון החזק שלי להשתלב בתעשייה המקומית כתסריטאית שיחק מטקות עם התשוקה שלי לעוף מהארץ כמה שיותר מהר. פחות משבוע אחרי שעזבתי את האוניברסיטה, שיגרתי אימייל בהול למורה האהובה אסתי נמדר: הי אסתי, במידה ולא מדובר בכספי פיתוח שקיבלתי, אלא נניח אני [...]
→ מאי 24, 2010
רוב הפחדים של התסריטאים קשורים לזמן, ובעיקר לאובדנו. הפחד לעבוד על תסריט במשך שנה ובסוף לגלות שלא היה בו מספיק מלכתחילה. הפחד לכתוב במשך עשור רק כדי לגלות שהחיים עברו מחוץ לחדר העבודה שלך ומה שכתבת, שלא לדבר על אתה עצמך, כבר לא רלוונטים. הפחד להישכח, ולגלות שהכל היה לשווא. חוסר המשמעות, בקיצור. העניין הוא, [...]
→ אפריל 24, 2010
הפעם הרחקנו עד לאזור השביעי של וינה, שבו סופסוף הרגשנו קצת יותר בבית. יותר צעירים, יותר בתי קפה נונשלנטיים, חנויות. בקיצור, פה מצאנו את עצמנו בעיר ולא בכפר. עברנו על פני קפה מגניב במיוחד אבל רווי עשן, נאכטקפה (Nachtcafe) ואמרנו לעצמנו שזה כמעט קרויצברג. המשכנו להסתובב, נתקלנו בבית ספר לטה קוואן דו (בהנהלת מאסטר קים, [...]
→ אפריל 23, 2010
אז אני עכשיו בוינה, איזשהו ניסיון להתמקם. בינתיים מצאתי מסעדה אחת טובה במיוחד, באזור ליאופולד שטאדט דווקא (האזור השני בוינה, מעבר לדנובה). האזור השני בוינה הוא מעין גטו, מעורב בזרים למיניהם (יוגוסלווים, תורכים, יהודים, רוסים), מעט מאוד אוסטרים, כמה גייז, כמה זונות, כמה מעצבים (אחדים). דקות הליכה ממרכז העיר העשיר והיפה, ליאופולדטאדט נראה כמו בן [...]
→ אפריל 11, 2010
מצאתי סיפור נוסף של ג'ושוע פריס, באתר של הניו יורקר. הסיפור מתאר ערב אחד בו זוג מתכונן לארוחה משותפת עם זוג נוסף, שמבושש לבוא. סיפור מעניין בחלקים, אם כי נעדר את אותו מימד נוסף בלתי מוסבר שמצאתי בספר שלו ובסיפור הקצר האחר שקראתי. ולמרות זאת, התמה דומה. בדידות, חוסר קשר, ניכור. האמת? אחרי ספר שלם [...]
