השבוע הוצג בפסטיבל ונציה בהקרנת בכורה הסרט שכולם חיכו לו כבר שנתיים, האדפטציה לספרו של הארוקי מוראקאמי יער נורווגי. במרכז הסרט בחור צעיר שנמצא בסוג של משולש רומנטי עם שתי בחורות, ובין לבין מקשיב לשיר יער נורווגי של הביטלס ומסתובב באזורי הספר של טוקיו. ספר מהורהר, והתגובות לסרט היו די פושרות. אמרו שהוא ויזואלית מדהים, אבל דרמטית חסר כיוון ברור. אני חושבת שזו היתה גם הבעיה של הספר, ומבחינתי הבעיה הגדולה של מוראקאמי, שאחרי כמה ספרים מבחינתי איבד את הטון המעניין שהיה לו ונפל לקלישאות.

בתחום המשחק, מעניין אותי לראות את קיקו מוזהרה, שהיא בדרך כלל דוגמנית יפנית, וכאן עושה את תפקיד הבכורה שלה בקולנוע. היא משחקת את מידורי.

אבל הצד הויזואלי של הסרט אמור להיות באמת טוב במיוחד. הנה הטריילר, כמעט חסר מילים, ויפה יפה יפה:

Second Lives by Daniel Alarcon

גם הסיפור הזה פורסם בגיליון המיוחד של הניו יורקר, שהוקדש לסיפורים קצרים מאת סופרים בני פחות מארבעים. אני לא מכירה את הסופא הזה, ורציתי לכתוב את הביקורת לסיפור הקצר שלו כמה שיותר מהר אחרי הקריאה, ככה שלא הספקתי לבדוק בגוגל מי הוא ומה הוא ומה הוא פרסם, אם בכלל. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של נלסון, בן שני למשפחה במרכז אמריקה, לא ברור בדיוק מאיפה. הוא נשאר עם הוריו אחרי שאחיו עזב לארה"ב.

יש הרבה בסיפור הזה, על ההגירה, על אמריקה בסוף שנות השמונים, על האוירה במרכז אמריקה במדינה מתפוררת ומלאת תהפוכות, אבל בעיקר על קשרים אנושיים שקיימים לפעמים רק בקושי, ושבדרך כלל לא באמת קיימים בכלל. על החיים מחוץ לעצמי ובתוך העצמי, על החיים שלנו המדומיינים ועל ההווה שחומק שוב ושוב.

סיפור יפה מאוד, בטון מסקרן, והסיום שלו הוא העילוי האמיתי. מומלץ, אם אין לכם את הגיליון של הניו יורקר אז תרשמו למהדורה הדיגיטלית ותאמצו את העיניים בקריאה מהמסך. בשביל הסיפור הקצר הה (8 עמודים) – זה שווה.

תמיד אומרים לכם שעדיף שלא תכתבו כלום אם אין לכם שום דבר להגיד, ושעדיף שמה שיש לכם להגיד יהיה באיזושהי צורה מקורי – אם בתוכן או אם בדרך בה הוא נאמר. יפה, רעיון נחמד. אבל כשרוצים להיות תסריאאים, צריך לכתוב כל הזמן, גם כשאין ממש מה להגיד. אז מה עושים? אומרים משהו שמישהו אחר אמר לפניכם. כלומר, בוחרים ספר לעשות לו אדפטציה לתסריט.

קראתי לא מזמן שיצא בקרוב רימייר לסרט נערה עם קעקוע דרקון (והנה ביקורת מעניינת על התסריט שלו), סרט שוודי שמבוסס על ספר. הרימייק יהיה רימייק ואדפטציה באחד, ויכתוב את התסריט סטיב זאליאן. זאליאן הוא תסריטאי אדפטציות (רשימת שינדלר, חניבעל, כנופיות ניו יורק) והנה מה שהוא אמר בראיון (לא במקרה תסריטאים הם המתראיינים הכי מעניינים שיש, כל ראיון עם תסריטאי הוא כמו ליפול לבור של אליס, או לראש של מלקוביץ'):

I go to work at 9 or 10am and come home at 5pm and do it five days a week. It's all kind of half-forgotten in my mind that I did that for 18 months on this film and really sat there with these interviews, these tapes, for three or four months thinking, "What have I done?" It wasn't just paring it down, it was, "Okay, what's the story? Where does it start? Where does it end?" It's all the things you do when writing any script but somehow, when you talk about the process, my temptation was, "Well, I'll think about it as I'm doing something else," because I can't bear sitting in a room thinking about it eight hours a day but I know that if I do that, I'll never do it, so I did go in every day, five days a week.

יש משהו מאוד מיוחד ברגע שכותבים את שלוש האותיות הגורליות ס ו ף בסוף התסריט. זה רגע שמזכיר לי תמיד לילה אחד בחולון, בו חטפתי בוקס בבטן מנערה עצבנית במיוחד. זו תחושת שחרור כואבת, כשאתם יודעים שאתם לא אמורים לחייך (כי לפניכם עוד שכתובים רבים) ועדיין אתם יודעים שהנה, סופסוף עשיתם את זה. אני זוכרת כשסיימתי לכתוב את התסריט המלא הראשון שלי, זה היה לפני שהתחלתי ללמוד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, והתסריט היה לא טוב מדי, אבל הבוסר שלו גם עשה אותו מעניין. בקיצור, לא מוכן להפקה, אבל עם דמויות מעניינות וסיטואציות מורכבות דרמטית. כשכתבתי את המילה הזאת, ס ו ף, הרגשתי שעכשיו אני יכולהב לקרוא לעצמי תסריטאית. זה לא היה נכון, כמובן, אבל במובן מסויים זה היה מאוד נכון.

מישהו שאל אותי במייל לא מזמן כמה זמן צריך בשביל לכתוב תסריט לסרט באורך מלא. אני זוכרת שצ'רלי קאופמן אמר פעם בראיון שאת "שמש נצחית" לקח לו 5 שנים לכתוב, ושתוך כדי הוא עבד על עוד תסריטים. אבל צ'רלי קאופמן הוא לא דוגמא טובה, כי מצד אחד הוא מאוד מקצועי ומיומן, ומצד שני הוא עובד בתעשייה מיומנת ומשומנת בעצמה, ומורכבות התסריטים שהוא מגיש (ובעיקר מה שקשור לצד הויזואלי שלהם) היא משהו שצריך לשאוף אליו, אבל הוא לא ממש קיים בתעשייה המקומית בארץ, לפחות לא כרגע, לפחות לא שאני יודעת.

אז כמה זמן באמת לוקח לכתוב תסריט לפיצ'ר? הייתי אומרת שהממוצע הוא שנה, ושבדרך כלל עם כל השכתובים מדובר על שנתיים. אבל אם אנחנו מדברים על לסיים דראפט ראשון, הסיפור הוא אחר.

אני בדעה שתסריטאי, שהוא כותב בז'אנר שמאוד מגביל את הכתיבה שלו (ענייני הפקה, פורמט, חוקי כתיבה תסריטאית וכו') – תסריטאי חייב לשמור על מקסימום חופש של הראש שלו תוך כדי כתיבת הדראפט הראשון, ולכן כדאי, ואפילו חובה, שהדראפט הראשון ייכתב כמו רישום מהיר של רעיון. שירבוט באורך של 90-110 עמודים, ומהבחינה הזו עדיף שיהיו 130 עמודים ולא 70. כתיבה של דראפט כזה, אם מדברים על מישהו שיכול להקדיש 7 שעות נטו לכתיבה ביום, לא צריכה לקחת יותר משבועיים. אלה יהיו שבועיים של עצבים, של כסיסת ציפורניים (כשהן לא מקלידות), של זיעה – אבל גם של המון נחת, כי אתם תכתבו בדיוק מה שבא לכם, בלי לחשוב יותר מדי על חורים בעלילה, פיתוח דמויות או מהלכים לפי מערכות. אתם פשוט תכתבו את התסריט בוסר, גולמי כמו שהוא הופיע לכם בראש, כשהדמיון/זיכרון ממלאים לכם את החללים הריקים בסיפור.

אחרי השבועיים האלה אל תיגעו בתסריט, ובטח אל תעזו להראות את הדראפט הראשון לאף אחד, גם לא לבן/בת הזוג שלכם. תצאו, תשתו משהו, וביום שאחר כך תראו המון טלויזיה או תלכו לשני סרטים או משהו. אחר כך עוד יום אל תגעו בתסריט. ואז, תשבו בשקט ותקראו אותו. בלי הפסקה, מההתחלה ועד לסוף. בלי לסמן, בלי להתעכב. אחר כך תקראו אותו פעם שניה, עם שני טושים ביד – אדום וכחול. בטוש הכחול תסמנו מה אתם במיוחד אוהבים (בדיחות טובות, דמות מעניינת, התפתחות בעלילה), ובאדום תסמנו את הבעיות בתסריט (חוסר הגיון בעלילה, שיעמום, וכו').

עכשיו אתם מוכנים לדראפט שני. ועל הדראפט השני – בפוסט אחר. בהצלחה!

אז נניח שהנושא שאתם כותבים עליו לא למרי מוכר לכם. זאת אומרת, נניח שמה שהתחיל את כל התסריט שלכם בראש היתה איזו דמות שעניינה אתכם, אבל הדמות הזאת התחילה להיכנס למקומות שאתם לא ממש הרגשתם נוח איתם. לא ממש ידעתם מה קורה שם, ולכן לא תוכלו לכתוב משהו אמיתי או טוב על הנושא. תמיד אומרים בבתי ספר לתסריטאות לכתוב רק מהעולם שלנו, ממה שאנחנו מכירים. ואתם חושבים, נו באמת, הרי יש אלפי סרטי מדע בדיוני וסרטי אקשן וכו', ותסריטאים הם בדרך כלל לא מיליונרים שמשייטים בחלל או חברים במאפיה המקומית. העניין הוא, שכל העניין הזה עם עלילה חיצונית הוא באמת רק קישוט, ובעצם הסרטים מדברים על דברים אחרים, מהעולם הפנימי של הדמויות, ושם זה המקום שבדרך כלל התסריטאי מכניס את העולם שלו.

אז איך הוא כתב את כל העלילה הנהדרת בחלל? או את העלילה המשנית על הריגול? אוה, זה כבר תחקיר. כשהייתי באוניברסיטה לקחתי קורס לתחקיר עם דליה קרפל. אני יודעת שהיא היתה שנויה במחלוקת, היו מי שאהבו אותה מאוד ומי שלא יכלו להעביר איתה דקה. אני הייתי בקבוצה השניה, ובאמת ששנאתי את שיעור התחקיר שהיא העבירה. העניין הוא, שדליה קרפל יודעת דבר או שניים על תחקיר, ובסופו של דבר היא לימדה אותי לא מעט, בעיקר בכל מה שנוגע לנקודות שדורשות תחקיר ולאן זה מוביל אותנו.

כי ברגע שאתם ניגשים לתחקיר, ואתם כתסריטאים חייבים להיות נפשית מוכנים לכך, התסריט שלכם משתנה כל הזמן. פתאום מה שחשבתם על הסיטואציה לא מתאים, או לא מממש את הדרמה בצורה המירבית, והניצול המירבי של הדרמה הוא הבסיס של כל תסריט טוב.

אני תמיד מתחילה את התחקיר שלי באינטרנט. נכון, בשביל השקט וצמצום ההפרעות הספרייה היא המקום הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר אני מוצאת הכי הרבה מידע מהשולחן שלי. אני פותחת את גוגל ומתחילה לחפש תמונות, חדשות, וכל דבר אחר שקשור. נניח כשפעם כתבתי תסריט על מנקה בעירום (אוי איזו דמות הוא היה! תמיד קיוויתי לפגוש אותו פעם במציאות) אז מצאתי בלוג של ברזילאי שמנקה בדירות בלונדון, והבלוג שלו היה לי מקור מידע מצויין. האמת היא, בלוגים זה בכלל מקור מידע מצויין, כי גם אם הם מנוהלים על ידי חברות, תמיד מנסים לתת להם הרגשה של כתיבה יותר אישית ומי שכותב בהםמ מרגיש יותר חופשי לכלול בהם כל מיני פיסות אינפורמציה שהופכות כל נושא ליותר מלא ואמיתי.

נניח אתם צריכים לעשות תחקיר לתסריט בנושא ריגול. אז יש את כל העניין עם הטכנולוגיה, כל הגאג'טים של ג'יימס בונד והחברים שלו. אז יש אתרים גדולים שמפרטים סוגי ציוד וכו', ויש בלוגים של כאלה שקונים, מפרקים ובודקים מבפנים מה יש בכל הציוד הנהדר הזה. עכשיו, כשאתם יודעים מה יש באמת בתוך המכשיר, יש לכם עכשיו יותר ידע לגבי מה באמת אפשר לעשות איתו, מה נקודות התורפה שלו, למה הוא אמור לשמש ולמה הוא יכול לשמש עם כמה טוויקים. בקיצור, מסתם מכשיר שזרקתם לתסריט ושמתם ביד של הדמות שלכם, יש לכם עכשיו אלמנט תסריטאי מורכב עם פוטנציאל דרמטי אמיתי. ממש כמו דמות.

וככה אני מציעה לכם להתייחס לכל אלמנט בתסריט, כמו שאתם מתייחסים לדמות. אז נכון, מכשיר ההקלטה המתוחכם אולי לא רוצה כלום באמת, אבל אם תפתחו לו את הברים, תגלו שבכל מכשיר יש קונפליקט. וכשיש קונפליקט יש סיכוי לדרמה.

יאללה, תפתחו גוגל ותתחילו לגלוש. אגב, מקום טוב להתחיל זה הבלוג הזה, שהוא בעצם אוסף של בלוגים משובחים במיוחד, בכל מיני נושאים. כי בתכלס, דרך גוגל לבד הרבה פעמים הזמן מתבזבז במהירות מדהימה.

את טוני פארסון שכתב את הספר הזה, אני לא מכירה. את הספר אני מניחה ששלפתי מהמדף בחנות בגלל השם. אני אמא מזה כמעט שנתיים, ומאז אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים על אבהות. לא יודעת למה, אולי זה ניסיון להבין את הצד החדש בבן הזוג שלי, הצד של האבא ולא רק המאהב. אולי זה מעניין לחוות אבהות לכמה דקות ביום במקום אימהות. ואולי זה בכל זאת, רק השם של הספר, ולא כל המשמעויות שעולות ממנו. אולי זה תחביר פשוט ומוצלח שעושה את העבודה: גבר וילד. שני הדברים שהכי חשובים לי בחיים, וכשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע לי ממש ספר לנשים.

הספר כתוב ממש בצורה שקשה להאמין שההתרחשויות הן פרי דמיונו של הסופר. בדומה לספר אחר על אבהות שקראתי השנה, גם פה הטון והפרטים הם כמעט דוקומנטריים (למרות שבספר הראשון מדובר אכן בסיפור אישי). הסיפור דומה, כמעט דומה מדי לעיתים, לתסריט של קרמר נגד קרמר ובהתחלה לא האמנתי שהוא אפילו לא מזכיר את הסרט הזה. התזכורת מגיעה בסוף, וממש בקטנה, בצורה שנראית כמעט כמו תוספת מאוחרת. חבל, דוקא ספר שהגיבור שלו הוא מפיק בטלויזיה יכול היה בצורה טבעית להביא את הסרט המשובח לקדמת הדיון. יש דמויות משנה מעניינות, והמעניינות ביותר הן הדמויות השוליות ביותר: אלו שאנו לא יודעים דבר עליהן, מלבד אולי שמן: החשפנית התאילנדית, החבר בן ה-15, והארוס החדש של האישה לשעבר. דוקא דמות הגיבור נשארת קצת לא מעניינת, ולא ממש מעוררת הזדהות.

אבל בסיפור כזה ההזדהות אינה חובה, ההזדהות עם הגיבור אני מתכוונת. מזדהים עם העלילה, עם הסיפור של הגירושים שכל אחד כמעט חווה אותו מאיזשהו צד לפחות. ההזדהות היא עם התסכול לנוכח המציאות המורכבת, לנוכח חוסר היכולת לשלוט על החיים. זה מה שמשותף כמעט לכל הדמויות בספר, וזה מה שאוחז גם בקורא.

פחות אהבתי את הסוף של הספר, שמבחינתי היה קצת יותר מדי ארוך. אני לא בטוחה שאני ממליצה על הספר הזה, כמה פרטים גם היו נראים לי לא אמינים (אמא שוויתרה על הכל בשביל להיות עם הבן שלה בבית, ובבת אחת – ובגלל בגידה של האב – מחליטה לעזוב את שניהם, ואפילו מפספסת את יום ההולדת של הבן ואת היום הראשון שלו בבית הספר…נשמע לי קצת לא אמין…היא נשמעה כמו דמות מסודרת מדי בשביל לא לעזוב בצורה אחרת, יותר אחראית?).

אבל בגדול, נהניתי לקרוא רוב הזמן, ויש כמה קטעים שהם מצחיקים ממש.

אני כרגע תסריטאית ללא עבודה, וללא שום פרוייקט באופק. כמובן, תמיד יש הבטחות, תמיד יש דיבורים על אפשרויות קלושות יותר או פחות. אבל אליו הם דיבורים, פטפוטי סרק מבחינת מי שאוהבת להאמין למילים כתובות יותר מאשר למילים נאמרות, נלחשות, או מתמלמלות. בקיצור, הגעתי למצב שאין לי עבודה, אני תסריטאית מובטלת, והעתיד לא נראה כל כך טוב מבחינתי.

אני יודעת שתמיד אמרתי (וכתבתי, גם לעצמי), שחייבים להמשיך ולכתוב. תמיד, לא משנה מה, העיקר לכתוב. אבל בעידן האינטרנט, אני חושבת שהקלות של המילה הכתובה מבטלת את הערך שלה. עם כל כך הרבה תוכן שיווקי, בלוגים לעובדי משרד משועממים – מה באמת התועלת בלכתוב משהו שהוא לא בצורת סיפור או תסריט?

אני לא כותבת את השאלה הזו כאן כי יש לי תשובה – אני עדיין מחפשת את התשובה בעצמי. אני נמצאת על צומת דרכים, במקום בו אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת לדחוף את עצמי כתסריטאית עוד קדימה (וזה אומר המון שעות כתיבה להארד דיסק וללא תוצאות בשנתיים הקרובות לפחות) – או אם אני מוותרת, כאן ועכשיו, ומחליטה שאת הכתיבה שלי אני אממש בדרכים אחרות, קלות יותר, ולא דרך המסך.

אני כותבת עכשיו הרבה לאינטרנט, כל מיני אתרים שצריכים תוכן בכל מיני נושאים משונים או משעממים. לפעמים זה כיף גדול ואני זוכה להמציא סיפורים שמתפרסמים כמשהו שקרה באמת (וכאן זה המקום להזכיר שהאינטרנט זו הפיקציה הגדולה של המאה הזו מבחינתי, למרות שזה כרגע מה שמשלם את החשבונות שלי) – אבל בדרך כלל זו כתיבה שיווקית ודי משעממת. אני לא עיתונאית, הלו!

זה, קצת פורקן. בשבוע הבא מגיע לבקר אותי חבר טוב, שהוא במקרה גם תסריטאי, שעובד יפה ומצליח בתעשייה המקומית הקטנה שלנו. הוא מגיע לבקר אותי כאן, רחוק מהארץ, רחוק מהפוליטיקות של הברנז'ה. אולי ממנו תבוא גם בשורה?

אז לקחתי את האופנוע בלילה ודהרתי דרך הג'ונגל אל הכביש הראשי ומשם לאולם הקולנוע. הריק.
ממש לפני שהסרט התחיל הגיעה עוד בחורה וזה מאוד שימח אותי. העניין הוא שלפני הקרנת הסרט יש את ההמנון התאילנדי ותמונות של המלך והמלכה ותאילנד המפוארת מוקרנות על המסך, וחייבים לקום. ידעתי את זה כבר מראש וקצת חששתי להיות לבד באולם – לעמוד? לא לעמוד? האם המקרין יציץ עלי ויצחק? ולמה חייבים להתענות לפני סרט?
אז שמחתי שהבחורה הגיעה והתיישבה בשורה שלי, וכשהתחיל ההמנון נדמה לי שאני אפילו קמתי לפניה ושתינו עמדנו, ואז זה נגמר, והסרט סופסוף התחיל.

מדובר בקומדיה די מטופשת בשם קאו ראק (סליחה בתאילנדית/קוריאנית??), שמספרת על בחורה (שלא הצלחתי לנחש את הגיל שלה, היא התנהגה כמו בת 12 אבל נראתה כמו בת 22) שמאוהבת בכוכב סדרת טלויזיה קוריאני, ויחד עם המשפחה שלה וכמה חברים מגיעה לביקור של כמה ימים בסטודיו בקוריאה. איכשהו הכוכב מתאהב בה (לא ממש ברור, מהבחינה הזו חשבתי שאולי זה נכון ותאילנדים לא באמת מתאהבים), עד שהוא צריך לבחור בינה לבין הקריירה שלו (שוב, לא ממש ברור).

סרט לא טוב, אבל כמה נקודות עשו אותו למאוד מעניין מבחינתי:

1. בקטעים שהם מתוך הסדרה הקוריאנית כביכול, יש ביקורת כלפי המלך הקשוח שמוצג בתור האיש הרע.
2. בסרט יש התייחסות לעם התאילנדי כמי שמאמין במיתוסים ובכלל נהנה ללכת כעיוור קדימה.

מאוד מעניין, במדינה בה אסור לצחוק על המלך ובה בכל מקום יש תמונות שלו ושל המלכה, איך מעבירים בצורה של חצי-צחוק ביקורת על מוסד המלוכה, ועל קונפורמיזם בכלל. זה במיוחד מעניין לאור האירועים של החודשים האחרונים בבנקוק.

חודש אחרי שהמהומות בבירה הופסקו, קראתי מאמר בבנקוק פוסט, של מישהו שטען שמאוד גרוע שהאירועים האלימים כמעט ונשכחו, וזה יהיה נורא במיוחד אם כל מה שקרה לא ישפיע על המציאות. הוא התייחס לתאילנדים כאל עם שנהנה להכניס את הראש לחול ולחיות בשאנטי, מאי פן ראי (זה לא משנה, בתאילנדית).

מתחיל להיות לי מאוד מעניין בבית הקולנוע!

הנה קטע מהסרט:

אופס, חייבת לתקן – מסתבר שהסרט הוא הפקה קוריאנית. אז זה לא סרט תאילנדי בכל זאת. אז הביקורת וכו' היא מצד קוריאה ולא מצד תאילנד. בכל מקרה, עדיין מדברים שם על התאילנדים, והם מדברים בתאילנדית רוב הזמן והשחקנים ברובם תאילנדים.

אז בגלל שאני פה, ובגלל שהשנה הזוכה הגדול בפסטיבל קאן הוא במאי תאילנדי, חשבתי שכדאי לי להכנס יותר לעומק של הקולנוע התאילנדי.
הפעם באמת שלא מדובר באהבה נטו לקולנוע, או באיזשהו צורך לחמוק לעולם אחר למאה דקות פחות או יותר. הפעם מדובר בעניין אנושי, של להבין את האנשים שבקרבם אני חיה. שכנה אמרה לי שהתאילנדים לא מתאהבים. מישהו אחר אמר לי שההגיון המערבי לא עובד אצלם. אני ספקנית לגבי כל תובנה כזו שמגיעה מחברי למערב, אני לא מאמינה שתאילנדים לא מתאהבים. אולי הם מתאהבים יותר מדי. אולי הם פשוט הרבה יותר אינדיבידואלים. עניין המשפחה מורכב אצלם, למשל. והם הרבה יותר רגועים בכל מה שקשור להפתעות בחיים, או גורל, או מזל רע. איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

בגלל כל זה מאוד עניין אותי להכנס לקולנוע התאילנדי לעומקו. לפני כמה שנים, בעיצומה של התקופה האסיאתית שלי באוזן השלישית, ראיתי כמה סרטים תאילנדים. חיים אחרונים ביקום, של הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, היה אחד הסרטים הטובים. סרט עדין, מעניין, שרק להיזכר בו וברור שהשכנה שלי לא יכולה להיות צודקת עם הטענה שלה שהם לא מתאהבים.

רציתי לראות כמה מהסרטים של הבמאי התאילנדי שזכה בקאן השנה, שיש לו שם ארוך אבל כולם קוראים לו ג'ו. הורדתי באינטרנט את טרופיקל מאלאדי שלו, סרט שזכה בפרס בקאן כשטרנטינו היה בין השופטים. זה סרט שבנוי בצורה מעניינת – שני סיפורים נפרדים, שניהם סיפורי אהבה הומוסקסואלים, שאחת הדמויות היא חייל. איזה לא מתאהבים, על מה השכנה הזאת דיברה, הם רק מתאהבים.

המשך יבוא, הערב אלך לקולנוע המקומי ואראה איזה סרט, עם תרגום לאנגלית יש לקוות.

אני אעשה את הפוסט הזה קצר. מאוד.
אל תבדקו את תוכנית הלימודים, אל תתייחסו למשך הלימודים, תתעלמו בעיקר משמות הקורסים (זה המקום היחידי שהמרצים מקבלים מידת מה של חירות יצירתית והם מנצלים אותה).
הדבר היחידי שצריך לעניין אתכם זה שמות המרצים. תעשו רשימה שלהם (וזו לא תהיה ארוכה מדי כנראה), ותבדקו מי מהמרצים אכן פעילים, כותבים, ומה בדיוק. אם הם כותבים ספרי תסריטאות זו בעיה, כי זה אומר שהם לא כותבים תסריטים ולכן לא פעילים בתעשייה ולא רלוונטים להשגת עבודה.
מרצים צעירים הם מצויינים, כיוון שהם בדרך כלל כותבים את התוכניות שעל המסך (או את הסרטים שרצים בקולנוע אחת לכמה שנים, ראו ערך – טאג – אסתי נמדר וארז קו אל).

אמרתי פוסט קצר, ואת מה שהיה לי להגיד אמרתי.