עוד סופשבוע אוטוטו נסגר, ובזמן שהבנים מנמנמים את שנת הצהריים של יום ראשון, החלטתי לנצל את הזמן הקצר שנפל בחלקי ולכתוב פוסט (שכנראה יהיה לו המשך) על העיר המגניבה בעולם ויחסה לילדים. או בקיצור, מה לעשות בברלין עם הילדים.

מבחינת גני שעשועים, העיר הזאת די מדהימה. רוב גני השעשועים עשויים מעץ וחבלים, עם מגלשות מתכת מהירות (וקרירות). אנחנו גרים בפרנצלאאורברג (להלן – פ'ברג), שזו השכונה שהכי מותאמת לילדים – יש בכל פינה גן שעשועים קטן, ובכל פינה אחרת בית קפה עם משחקים לילדים.

מה שבאמת גרם לי (ולבני) לאהוב כל כך את גני השעשועים בפ'ברג היא העובדה שכל גן שעשועים הוא ייחודי, ובכולם יש מגוון פעילויות – טיפוס, זחילה, ועוד חוויות מגוונות.

כדאי מאוד להגיע לפארק הגדול "וולקספארק פרידריכזיין", שנמצא בקצה השכונה. יש שם כמה גני שעשועים שווים במיוחד, וסיבוב בינהם יכול למלא בכיף חצי יום אקטיבי ונעים. כן, גם במינוס עשר מעלות.

גם באזורים אחרים בעיר יש גני שעשועים ראויים כמובן, אבל אם בא לכם לשלב בתי קפה, קניות, והתענגות עירונית בלי להסתכל יותר מדיעל המפה – פ'ברג היא המקום בשבילכם. לא צריך לבדוק מראש איפה יש גן שעשועים – הם כבר ימצאו אתכם.

הרבה זמן לא כתבתי כאן, כנראה לא היה לי מה להגיד, או אולי פשוט לא נתתי לעצמי את הזמן לכתוב ולבדוק אולי בכל זאת יש לי מה להגיד. כי לא משנה איזה התפתחויות טכנולוגיות המאה הקרובה עוד תביא עלינו, לגשר על המעבר בין הראש לכתב זה כל ההבדל. כמו שמישהו אמר (מי זה היה באמת?) שאת השירים הכי יפים שלו הוא אף פעם לא כתב. הם בראש, נעלמים ברגע שמופיעים. בעיית ההווה הנעדר הנצחי.

נו תירוצים תירוצים. בסופו של דבר לא כתבתי כי הסתובבתי בעולם, מתרחקת עם כל טיסה ממה שחשבתי שאהיה אחרי הלימודים – תסריטאית. אם יש משהו שתסריטאי (מתחיל) צריך – זה מקום קבע. שולחן קבוע לשבת עליו ומתוך פרספקטיבה אחת לכתוב את הזמן שמשתנה באלפי תמונות מדוייקות.

בכל מקרה,
אני בברלין עכשיו. כנראה לתקופה ארוכה. כנראה שכדאי שאכתוב שוב. תסריטים, ולא רק פוסטים.

אבל עד שזה יקרה אני אספר כאן על ברלין. מקומות ישראלים בברלין, מקומות אחרים. השכונה שלי, השכנים שלי.
יש לי שכן אחד ממש מפורסם ואני אנסה להימנע מלהזכיר אותו.
זה גורם לי להרגיש קטנה,
ואני לא רוצה להרגיש קטנה בבית שלי.

לא קטנה כי הוא סלב, קטנה כי הוא הגשים את עצמו. כי יש מישהו, שהתקרה שלי היא הרצפה שלו, שעושה את כל מה שרציתי לעשות.
אבל אמרתי שאני לא אזכיר אותו.

יש לי אתר (אחר) ובו אני כותבת הרבה על טלויזיה וקולנוע. האתר ההוא הוא העבודה שלי. פה זה מין יומן.
אני לא מנסה למשוך קהל, לא מנסה להיות מעניינת, לא מנסה כלום.
פשוט כותבת על החיים פה, בעיר שכולם כבר קוראים לה תל אביב השנייה.

שלשום פיספסתי הופעה של פרווה חמה בברלין. התכוונתי ללכת, פשוט שכחתי מזה. כנראה ראיתי עוד פרק על המחשב, מה שלא יהיה.
אני חושבת שהם יופיעו פה שוב. ואם לא הם, יהיה מישהו אחר. תמיד יש משהו בעיר הזאת.

הבוקר קראתי בחדשות שיש פיטורים בצוות הכותבים של להיט הזומבים שמדמם לי על מסך המחשב כבר חודשיים, הסדרה של איי.אמ.סי,
THE WALKING DEAD.
מאוד שמחתי לקרוא על השינוי הזה, למרות שבמחשבה שניה, יש סיכוי שהכותבים שפוטרו היו אחראים לדברים שיותר אהבתי בסדרה. למרות שמדובר בסדרה שהפכה באופן מיידי ללהיט (הפרק הלפני-אחרון בעונה נצפה על ידי 5 וחצי מיליון אמריקאים, פי שתיים ממספר הצופים של מד-מן, בממוצע) – יש לה הרבה בעיות ואם אלו יהפכו לתכופים יותר, יש סיכוי שאני אפסיק לצפות בה. ברגעים הטובים שלה, וואקינג דד היא שקטה, מדודה, קרירה. ברגעים הרעים שלה היא מזכירה את לוסט ורמות הסנטימנט והקיטש מחסלים את הגיבורים שלה ביעילות גבוהה בהרבה מזו של הזומבים.
אין מספיק רגעים של פחד בסדרה עכשיו, אלו נגמרו עם הפרק השני (מתוך שישה פרקים בעונה הראשונה), אחרי שהבנו איך הזומבים נראים ומה קורה כשנכנס לגוף הלבן שלהם גרזן. הומור בכלל נעדר, ומה שנשאר הם רגעים של אקשן (טוב) ורגעים של דרמה (רדודה בדרך כלל).
נקווה שהעונה השניה של וואקינג דד תדמה יותר לשני הפרקים הראשונים בעונה ולא לאחרונים.

זה מזכיר לי קצת את עקרות-בית נואשות, עוד סדרה עם עונות לא אחידות ברמתן ועם טון שמדי פעם שכח את עצמו. יש איזו קלילות בסדרה שמלווה בקריינות. איכשהו הקריינות שמה דברים בפרופורציה, ומאפשרת ריחוק וביקורת עצמית. זה עובד בעקרות-בית נואשות, וזה עובד גם במשועמם עד מוות. יש עוד הרבה סדרות שמשתמשות באפקט הזה, יותר או פחות (הפתיחה של איך פגשתי את אמא, למשל, או סוכן מחוק), אבל בעקרות-בית, שהיתה אחת הראשונות, הקריינות ממש מאפשרת את הסדרה.

האם יש מקום למין קריינות כזו בסדרת הזומבים? או שקריינות היא נחלתן הבלעדית של סדרות קומיות יותר? עוד על קריינות בסדרות טלויזיה בפוסט הבא, מבטיחה.

מסעדה מומלצת בקו-סאמוי

ניסינו גם את הספגטי שלהם (רוטב עגבניות, פטריות ועוף) – מצויין.

אני אשתדל בפוסטים הבאים לעדכן על עוד מסעדות נחבאות על האי.

ג'ורג' קלוני - האמריקאי מטייל באיטליה

קלוני מגלם רוצח שכיר שמתאהב ורוצה להפסיק להרוג. יותר מזה אין ממש בסרט, פרט לכמה תמונות נחמדות של עיירה קטנה באיטליה.

את הסרט היים אנטון קורבין, צלם סטילס בשאר הזמן, וזה לו הסרט הראשון. ואולי גם האחרון, אני מקווה, כי לא נראה לי שהבחור מבין הרבה במתח, ציפיות, ודרמה. הקונפליקטים מינימאליים ולא ממש ברורים, ההתנהלות של הדמויות לא מובנת, הדמויות שטחיות ומתנהגות בצורה שלא תואמת את הזמן. 007 היה מתהפך, אבל 007 חי וקיים הרבה יותר מהדמות שנכפתה על קלוני.

אני לא בטוחה אם האמריקאי עדיין מציג בקולנוע, אבל אם כן – אל תטרחו.

אדם ריפקין, שחקן ובמאי,יצר ב-2007 את תראה, סרט שהחומרים שלו נלקחו בלעדית ממצלמות אבטחה שמפוזרות בארה"ב. שלוש שנים אחר כך הקונספט מגיע לטלויזיה. אדם ריפקין לוקח חומרים ממצלמות אבטחה ויוצר מהן סדרת טלויזיה, שמתחילה לשדר השבוע בארה"ב בערוץ שואוטיים, בחצות. המון סקס ואלימות, המון סודות, או סודות לכאורה, והרבה מצבים קיצוניים. וככה נראה הפרומו:

לא נראה לי שזה משהו שהייתי קוראת לו סדרה, למרות שזה כן משהו סדרתי. אני גם יודעת שבריקייאוויק, איסלנד, היה פעם ערוץ כזה, ששם שידרו בזמן אמיתי ממצלמות האבטחה שפזורות בעיר. האנשים התנגדו לזה, בגלל אובדן הפרטיות. אני לא בטוחה כמה כוטח יש לאזרחים האמריקאיים להתנגד לדבר כזה, באומה שבה הסלב מעל הכל, אבל מה שבטוח – אני הייתי נהנית יותר לצפות בערוץ האיסלנדי מאשר בתוכנית הערוכה של ריפקין.

אבל יש ציצים, אז שיהיה בכייף.

אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. בקיצור, הדרמה שבאימת השגרה, הסיוט וההנאה שביומיום. הקונפליקט בכיור המטבח, במשרד הכעור. נו, ברור.
ואם לדלג על הסרט כולו – הרי שגם בסוף הסרט, בכותרות הסיום, מצאתי דמיון לדרדנים: הדמויות לא כונו בשמותיהם (למרות שבמהלך הסרט היו לחלקם לפחות שמות) – אלא בתפקידם: הממונה על משאבי אנוש, האלמנה, הבת.
אבל הסרט דמה יותר להלצה נוסח מיס סאנשיין, ואפילו רכב המסע היה דומה מאוד (כחול במקום צהוב). לא האמנתי לאף רגע בסרט הזה. הדמויות התנהגו כאילו הן משחקות בסרט טוב ומיוחד מאוד והן צריכות להתנהג בהתאם, הבדיחות נשמעו כאילו הן רגעי נחת קומיים במהלך סרט מעייף מאוד, וכל ההתנהלות היתה תמוהה. למה הוא עושה מה שהוא עושה? ריקליס יגיד שכדי לכפר על העניינים בבית. יופי, שיגיד. זה לא היה שם. הוא, הממונה, לא היה שם. וזה לא משחק או בימוי מינימאליסטיים, זה פשוט תסריט מסריח.
על מה הפוקוס בסרט הזה? מה אמור לעניין אותי בסרט? המסע המופרך של המנהל, הקשר שנרקם (מתי?) בינו לבין בן הנרצחת? הסליחה שהוא מקבל (למה?) מאשתו ומבתו?
בקיצור, בזבוז של שחקנים, של סרט צילום, ושל הזמן שלי.
לא קראתי את הספר של א.ב. יהושע שעליו מבוסס הספר הזה – אבל אם הסרט נאמן ולו במעט למקור – טוב שכך.
הנה הטריילר:

בשנים בהן למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא הקרינו לנו את מילדרד פירס, הסרט זוכה האוסקר בכיכובה של ג'ואן קרופורד, מ-1941. בשנתיים הראשונות בחוג לקולנוע יש קורס שנקרא "בקיאות בסרטים", ושם הייתי מצפה למצוא את הסרט הזה. בכל מקרה, זה לא אסון כל כך גדול, כיוון שכנראה שהייתי די מואסת בסרט שהמסר שלו הוא שהנשים צריכות לחזור למטבח, וכל נסיון שלהם לעצמאות יחסל את מה שהכי יקר ללבן – המשפחה שלהן.

רשת הטלויזיה האמריקאית האהובה עלי החליטה לשחזק את הצלחת הסרט ההוא (שהוא בעצם אדפטציה לרומן באותו השם) ולהפיק מיני סדרה בכיכובה של קייט ווינסלט הנפלאה כל כך.

אני מאוד סקרנית לגבי העיבוד המחודש הזה – איך המסר על ענייני נשים ומטבחים יעבור מסך בזמן שלנו (כנראה בלי הרבה בעיות אבל עם לא מעט מייקאפ), ואיך המשבר הכלכלי של אז (הסרט מתרחש בזמן השפל הגדול בארה"ב) יראה היום, בזמן שארה"ב עדיין מתבוססת במשבר הכלכלי של ימינו.

וגם, וזה כבר מתחום הגוסיפ, האם קייט ווינסלט רזתה כל כך בשביל התפקיד הזה? בקטע מאתר הצילומים היא נראית רזה מתמיד. אני לא בטוחה שעוני זה דבר מרזה, אם להיזכר ברוזטה של האחים דרדן – עניי עירנו אוכלים ג'אנק ומשמינים מדאגות. ובכל זאת, בגדי התקופה מחמיאים לה מאוד. קייט המקסימה! כמה חבל שצריך לחכות בסבלנות עד 2011 כדי לרות את הסדרה הזו.

כשלומדים תסריטאות באוניברסיטת תל אביב רוב השיעורים מתנהלים בצורה דומה: המורה (בניגוד למרצה, כי הם לא מאוד מרצים במגמת תסריטאות, זה יותר כמו מגמה בתיכון) – אז המורה עובר תלמיד-תלמיד (בניגוד לסטודנט, כי במגמת תסריטאות מרגישים יותר כמו בכיתת בית-ספר קטנה ומגובשת) – אז המורה עובר תלמיד-תלמידה ובודק שיעורים. כלומר, התלמידה צריכה לקרוא סצנה שכתבה, או סינופסיס לסרט, או שהיא בוחרת עוד תלמידים ויחד מקריאים תסריט קצר וכו'.

כשעוסקים בפיתוח לסדרת טלויזיה, או לסרט קולנוע, אחת השאלות שנשאלו באופן קבוע היתה – "למה זאת סדרה?" (או, "למה זה סרט ולא סדרה?"). כל נושא שהוא אפשר לספר בכל מיני דרכים ודרך אינספור סיפורים. כל סיפור אפשר לספר דרך נקודות מבט שונות ומפרספקטיבה שונה, ומתקבלים סיפורים שונים בתכלית. אז כמעט תמיד בשיעורים באוניברסיטה העניין היה שמי שהציג את הרעיון לא היה לחלוטין מגובש לגבי הסיפור שהוא בעצם רוצה לספר.

אני עובדת עכשיו על תסריט חדש, אחרי תקופה ארוכה יחסית שבה בעיקר קראתי תסריטים של אחרים וכתבתי ביקורות על מה שקראתי. לראשונה מאז סיום הלימודים באוניברסיטה אני באמת מרגישה שמתחשק לי לכתוב תסריט ושיש סיפור שאני רוצה לספר. אבל, כמו באותם ימים באוניברסיטה, הבנתי פתאום שאני לא באמת יודעת מהו הסיפור האמיתי שאני מספרת, ובינתיים יש לי רק את הרקע, הדמויות, ותבנית העלילה הכללית.

החלטתי לעשות לעצמי אוניברסיטה, ולנסות לפתח את אותן הדמויות והסיטואציות לשני תסריטים שונים, או בתור התחלה לשתי הצעות שונות – אחת הצעה לתסריט לסרט, השניה הצעה לסדרת טלויזיה. אני אכתוב כאן על ההתפתחות של שתי ההצעות הללו, וכשאתקדם לשלב של סצנות לנסיון וכו' – אעתיק אותן כאן בבלוג.

ועל ההבדל המהותי בין תסריט לסרט לבין תסריט לסדרה – בפוסט הבא.

אז בעקבות פוסט שקראתי לאחרונה בפריק, ואחרי ביקורת אוהדת שקראתי בבלוג אחר, הורדתי את העונה השנייה של ארצות הברית של טארה. אתמול בלילה ההורדה הסתיימה סופסוף והתיישבתי על המיטה עם הלפטופ וראיתי שלושה פרקים ברצף. הייתי רואה עוד הרבה יותר, אבל הבן זוג התחיל להתלונן על הרעש.

עצם העיסוק בדמות עם מחלה נפשית מעניין אותי, וזה לא ממש חדש. לפני שנתיים כתבתי ניתוח לתסריט של בני וג'ון, ניתוח שהתבסס רק על התסריט ולא על הסרט עצמו שהיה שונה באופן מהותי. בכל מקרה, באותו הניתוח כתבתי שהסכיזופרניה של ג'ון מוצגת בתסריט כעודף רגישות שמופיעה מתי שזה משרת את התסריטאי.

בצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה השנייה של טארה, לא יכולתי לשאול את עצמי למה רק דמות אחת מתוך שלוש הזהויות של טארה מופיעה. ודווקא במקרה הזה ברור לי שזה מבוסס על אופי המחלה במציאות – אצל חולים רבים דמות אחת משתלטת בתקופה מסויימת. ובכל זאת, כשזה מגיע בסדרת טלויזיה אני שואלת את עצמי אם זה בעיקר נוח לתסריטאי ומה המשמעות הדרמטית של זה.

לא עניתי לעצמי על השאלות האלו בינתיים, והנה עוד שאלה. מה גורם להתפרצות המחלה אצל טארה? לפי שלושת הפרקים האלו (ואני מזכירה כאן שלא צפיתי בעונה הראשונה) – היחסים שלה עם בעלה. לפעמים הוא מתנהג כמו אוטיסט, לפעמים כמו אדיוט, אבל החיוך שלו מקסים וכנראה שגם על טארה זה עובד, לפחות עד שאחת הדמויות שלה חושבת שהגיע הזמן לנקמה.

טארה היא דמות נוקמת, והיא נוקמת דרך הזהויות האחורות שלה, ובאופן עקיף. בתור אחת שמעריכה נקמות, אני מאוד נהנית לראות את הטריגר שמתסיס את הדמויות הפנימיות בטארה (בינתיים כאמור רק אחת מהן, באק) – וגורם להן לצאת החוצה ולהשתלט לטארה על הגוף.

זהו בינתיים על טארה, המשך יבוא.