הרבה זמן לא כתבתי כאן, כנראה לא היה לי מה להגיד, או אולי פשוט לא נתתי לעצמי את הזמן לכתוב ולבדוק אולי בכל זאת יש לי מה להגיד. כי לא משנה איזה התפתחויות טכנולוגיות המאה הקרובה עוד תביא עלינו, לגשר על המעבר בין הראש לכתב זה כל ההבדל. כמו שמישהו אמר (מי זה היה באמת?) שאת השירים הכי יפים שלו הוא אף פעם לא כתב. הם בראש, נעלמים ברגע שמופיעים. בעיית ההווה הנעדר הנצחי.

נו תירוצים תירוצים. בסופו של דבר לא כתבתי כי הסתובבתי בעולם, מתרחקת עם כל טיסה ממה שחשבתי שאהיה אחרי הלימודים – תסריטאית. אם יש משהו שתסריטאי (מתחיל) צריך – זה מקום קבע. שולחן קבוע לשבת עליו ומתוך פרספקטיבה אחת לכתוב את הזמן שמשתנה באלפי תמונות מדוייקות.

בכל מקרה,
אני בברלין עכשיו. כנראה לתקופה ארוכה. כנראה שכדאי שאכתוב שוב. תסריטים, ולא רק פוסטים.

אבל עד שזה יקרה אני אספר כאן על ברלין. מקומות ישראלים בברלין, מקומות אחרים. השכונה שלי, השכנים שלי.
יש לי שכן אחד ממש מפורסם ואני אנסה להימנע מלהזכיר אותו.
זה גורם לי להרגיש קטנה,
ואני לא רוצה להרגיש קטנה בבית שלי.

לא קטנה כי הוא סלב, קטנה כי הוא הגשים את עצמו. כי יש מישהו, שהתקרה שלי היא הרצפה שלו, שעושה את כל מה שרציתי לעשות.
אבל אמרתי שאני לא אזכיר אותו.

יש לי אתר (אחר) ובו אני כותבת הרבה על טלויזיה וקולנוע. האתר ההוא הוא העבודה שלי. פה זה מין יומן.
אני לא מנסה למשוך קהל, לא מנסה להיות מעניינת, לא מנסה כלום.
פשוט כותבת על החיים פה, בעיר שכולם כבר קוראים לה תל אביב השנייה.

שלשום פיספסתי הופעה של פרווה חמה בברלין. התכוונתי ללכת, פשוט שכחתי מזה. כנראה ראיתי עוד פרק על המחשב, מה שלא יהיה.
אני חושבת שהם יופיעו פה שוב. ואם לא הם, יהיה מישהו אחר. תמיד יש משהו בעיר הזאת.

הבוקר קראתי בחדשות שיש פיטורים בצוות הכותבים של להיט הזומבים שמדמם לי על מסך המחשב כבר חודשיים, הסדרה של איי.אמ.סי,
THE WALKING DEAD.
מאוד שמחתי לקרוא על השינוי הזה, למרות שבמחשבה שניה, יש סיכוי שהכותבים שפוטרו היו אחראים לדברים שיותר אהבתי בסדרה. למרות שמדובר בסדרה שהפכה באופן מיידי ללהיט (הפרק הלפני-אחרון בעונה נצפה על ידי 5 וחצי מיליון אמריקאים, פי שתיים ממספר הצופים של מד-מן, בממוצע) – יש לה הרבה בעיות ואם אלו יהפכו לתכופים יותר, יש סיכוי שאני אפסיק לצפות בה. ברגעים הטובים שלה, וואקינג דד היא שקטה, מדודה, קרירה. ברגעים הרעים שלה היא מזכירה את לוסט ורמות הסנטימנט והקיטש מחסלים את הגיבורים שלה ביעילות גבוהה בהרבה מזו של הזומבים.
אין מספיק רגעים של פחד בסדרה עכשיו, אלו נגמרו עם הפרק השני (מתוך שישה פרקים בעונה הראשונה), אחרי שהבנו איך הזומבים נראים ומה קורה כשנכנס לגוף הלבן שלהם גרזן. הומור בכלל נעדר, ומה שנשאר הם רגעים של אקשן (טוב) ורגעים של דרמה (רדודה בדרך כלל).
נקווה שהעונה השניה של וואקינג דד תדמה יותר לשני הפרקים הראשונים בעונה ולא לאחרונים.

זה מזכיר לי קצת את עקרות-בית נואשות, עוד סדרה עם עונות לא אחידות ברמתן ועם טון שמדי פעם שכח את עצמו. יש איזו קלילות בסדרה שמלווה בקריינות. איכשהו הקריינות שמה דברים בפרופורציה, ומאפשרת ריחוק וביקורת עצמית. זה עובד בעקרות-בית נואשות, וזה עובד גם במשועמם עד מוות. יש עוד הרבה סדרות שמשתמשות באפקט הזה, יותר או פחות (הפתיחה של איך פגשתי את אמא, למשל, או סוכן מחוק), אבל בעקרות-בית, שהיתה אחת הראשונות, הקריינות ממש מאפשרת את הסדרה.

האם יש מקום למין קריינות כזו בסדרת הזומבים? או שקריינות היא נחלתן הבלעדית של סדרות קומיות יותר? עוד על קריינות בסדרות טלויזיה בפוסט הבא, מבטיחה.

אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. בקיצור, הדרמה שבאימת השגרה, הסיוט וההנאה שביומיום. הקונפליקט בכיור המטבח, במשרד הכעור. נו, ברור.
ואם לדלג על הסרט כולו – הרי שגם בסוף הסרט, בכותרות הסיום, מצאתי דמיון לדרדנים: הדמויות לא כונו בשמותיהם (למרות שבמהלך הסרט היו לחלקם לפחות שמות) – אלא בתפקידם: הממונה על משאבי אנוש, האלמנה, הבת.
אבל הסרט דמה יותר להלצה נוסח מיס סאנשיין, ואפילו רכב המסע היה דומה מאוד (כחול במקום צהוב). לא האמנתי לאף רגע בסרט הזה. הדמויות התנהגו כאילו הן משחקות בסרט טוב ומיוחד מאוד והן צריכות להתנהג בהתאם, הבדיחות נשמעו כאילו הן רגעי נחת קומיים במהלך סרט מעייף מאוד, וכל ההתנהלות היתה תמוהה. למה הוא עושה מה שהוא עושה? ריקליס יגיד שכדי לכפר על העניינים בבית. יופי, שיגיד. זה לא היה שם. הוא, הממונה, לא היה שם. וזה לא משחק או בימוי מינימאליסטיים, זה פשוט תסריט מסריח.
על מה הפוקוס בסרט הזה? מה אמור לעניין אותי בסרט? המסע המופרך של המנהל, הקשר שנרקם (מתי?) בינו לבין בן הנרצחת? הסליחה שהוא מקבל (למה?) מאשתו ומבתו?
בקיצור, בזבוז של שחקנים, של סרט צילום, ושל הזמן שלי.
לא קראתי את הספר של א.ב. יהושע שעליו מבוסס הספר הזה – אבל אם הסרט נאמן ולו במעט למקור – טוב שכך.
הנה הטריילר:

בשנים בהן למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא הקרינו לנו את מילדרד פירס, הסרט זוכה האוסקר בכיכובה של ג'ואן קרופורד, מ-1941. בשנתיים הראשונות בחוג לקולנוע יש קורס שנקרא "בקיאות בסרטים", ושם הייתי מצפה למצוא את הסרט הזה. בכל מקרה, זה לא אסון כל כך גדול, כיוון שכנראה שהייתי די מואסת בסרט שהמסר שלו הוא שהנשים צריכות לחזור למטבח, וכל נסיון שלהם לעצמאות יחסל את מה שהכי יקר ללבן – המשפחה שלהן.

רשת הטלויזיה האמריקאית האהובה עלי החליטה לשחזק את הצלחת הסרט ההוא (שהוא בעצם אדפטציה לרומן באותו השם) ולהפיק מיני סדרה בכיכובה של קייט ווינסלט הנפלאה כל כך.

אני מאוד סקרנית לגבי העיבוד המחודש הזה – איך המסר על ענייני נשים ומטבחים יעבור מסך בזמן שלנו (כנראה בלי הרבה בעיות אבל עם לא מעט מייקאפ), ואיך המשבר הכלכלי של אז (הסרט מתרחש בזמן השפל הגדול בארה"ב) יראה היום, בזמן שארה"ב עדיין מתבוססת במשבר הכלכלי של ימינו.

וגם, וזה כבר מתחום הגוסיפ, האם קייט ווינסלט רזתה כל כך בשביל התפקיד הזה? בקטע מאתר הצילומים היא נראית רזה מתמיד. אני לא בטוחה שעוני זה דבר מרזה, אם להיזכר ברוזטה של האחים דרדן – עניי עירנו אוכלים ג'אנק ומשמינים מדאגות. ובכל זאת, בגדי התקופה מחמיאים לה מאוד. קייט המקסימה! כמה חבל שצריך לחכות בסבלנות עד 2011 כדי לרות את הסדרה הזו.

כשלומדים תסריטאות באוניברסיטת תל אביב רוב השיעורים מתנהלים בצורה דומה: המורה (בניגוד למרצה, כי הם לא מאוד מרצים במגמת תסריטאות, זה יותר כמו מגמה בתיכון) – אז המורה עובר תלמיד-תלמיד (בניגוד לסטודנט, כי במגמת תסריטאות מרגישים יותר כמו בכיתת בית-ספר קטנה ומגובשת) – אז המורה עובר תלמיד-תלמידה ובודק שיעורים. כלומר, התלמידה צריכה לקרוא סצנה שכתבה, או סינופסיס לסרט, או שהיא בוחרת עוד תלמידים ויחד מקריאים תסריט קצר וכו'.

כשעוסקים בפיתוח לסדרת טלויזיה, או לסרט קולנוע, אחת השאלות שנשאלו באופן קבוע היתה – "למה זאת סדרה?" (או, "למה זה סרט ולא סדרה?"). כל נושא שהוא אפשר לספר בכל מיני דרכים ודרך אינספור סיפורים. כל סיפור אפשר לספר דרך נקודות מבט שונות ומפרספקטיבה שונה, ומתקבלים סיפורים שונים בתכלית. אז כמעט תמיד בשיעורים באוניברסיטה העניין היה שמי שהציג את הרעיון לא היה לחלוטין מגובש לגבי הסיפור שהוא בעצם רוצה לספר.

אני עובדת עכשיו על תסריט חדש, אחרי תקופה ארוכה יחסית שבה בעיקר קראתי תסריטים של אחרים וכתבתי ביקורות על מה שקראתי. לראשונה מאז סיום הלימודים באוניברסיטה אני באמת מרגישה שמתחשק לי לכתוב תסריט ושיש סיפור שאני רוצה לספר. אבל, כמו באותם ימים באוניברסיטה, הבנתי פתאום שאני לא באמת יודעת מהו הסיפור האמיתי שאני מספרת, ובינתיים יש לי רק את הרקע, הדמויות, ותבנית העלילה הכללית.

החלטתי לעשות לעצמי אוניברסיטה, ולנסות לפתח את אותן הדמויות והסיטואציות לשני תסריטים שונים, או בתור התחלה לשתי הצעות שונות – אחת הצעה לתסריט לסרט, השניה הצעה לסדרת טלויזיה. אני אכתוב כאן על ההתפתחות של שתי ההצעות הללו, וכשאתקדם לשלב של סצנות לנסיון וכו' – אעתיק אותן כאן בבלוג.

ועל ההבדל המהותי בין תסריט לסרט לבין תסריט לסדרה – בפוסט הבא.

אז בעקבות פוסט שקראתי לאחרונה בפריק, ואחרי ביקורת אוהדת שקראתי בבלוג אחר, הורדתי את העונה השנייה של ארצות הברית של טארה. אתמול בלילה ההורדה הסתיימה סופסוף והתיישבתי על המיטה עם הלפטופ וראיתי שלושה פרקים ברצף. הייתי רואה עוד הרבה יותר, אבל הבן זוג התחיל להתלונן על הרעש.

עצם העיסוק בדמות עם מחלה נפשית מעניין אותי, וזה לא ממש חדש. לפני שנתיים כתבתי ניתוח לתסריט של בני וג'ון, ניתוח שהתבסס רק על התסריט ולא על הסרט עצמו שהיה שונה באופן מהותי. בכל מקרה, באותו הניתוח כתבתי שהסכיזופרניה של ג'ון מוצגת בתסריט כעודף רגישות שמופיעה מתי שזה משרת את התסריטאי.

בצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה השנייה של טארה, לא יכולתי לשאול את עצמי למה רק דמות אחת מתוך שלוש הזהויות של טארה מופיעה. ודווקא במקרה הזה ברור לי שזה מבוסס על אופי המחלה במציאות – אצל חולים רבים דמות אחת משתלטת בתקופה מסויימת. ובכל זאת, כשזה מגיע בסדרת טלויזיה אני שואלת את עצמי אם זה בעיקר נוח לתסריטאי ומה המשמעות הדרמטית של זה.

לא עניתי לעצמי על השאלות האלו בינתיים, והנה עוד שאלה. מה גורם להתפרצות המחלה אצל טארה? לפי שלושת הפרקים האלו (ואני מזכירה כאן שלא צפיתי בעונה הראשונה) – היחסים שלה עם בעלה. לפעמים הוא מתנהג כמו אוטיסט, לפעמים כמו אדיוט, אבל החיוך שלו מקסים וכנראה שגם על טארה זה עובד, לפחות עד שאחת הדמויות שלה חושבת שהגיע הזמן לנקמה.

טארה היא דמות נוקמת, והיא נוקמת דרך הזהויות האחורות שלה, ובאופן עקיף. בתור אחת שמעריכה נקמות, אני מאוד נהנית לראות את הטריגר שמתסיס את הדמויות הפנימיות בטארה (בינתיים כאמור רק אחת מהן, באק) – וגורם להן לצאת החוצה ולהשתלט לטארה על הגוף.

זהו בינתיים על טארה, המשך יבוא.

אני זוכרת מימי באוניברסיטת תל אביב, השתתפתי בקורס שנקרא פיתוח דמויות לסדרת טלויזיה, בהנחיית אסף צפור. אסף המתוק בדיוק לקח על עצמו את תפקיד ראש מגמת תסריטאות, אחרי שקובי ניב פרש (או הופרש), ולשבת אצלו בשיעור תמיד היה חויה. קודם כל הבנאדם מכיר המון סדרות בריטיות, והוא מעריץ ענק של הביביסי2, מה שאומר שזכינו להמון רפרנסים מעניינים לתוכניות שמעולם לא ראינו. השיעור עצמו, לא היה לו הרבה עם הכותרת, כמו רוב הקורסים באוניברסיטה. בעצם מה שעשינו היה להתחיל לפתח סדרת טלויזיה, או בעצם לבדוק אם יש לנו מה לפתח בכלל.

בהתחלה אסף ביקש את הרעיון לסדרה. בתור תסריטאים, לפחות לרובנו לא היתה בעיה לשלוף רעיון לסדרה. רוב הסדרות היו קומיות, לפחות מבחינת הכוונה. בשלב השני היינו צריכים לכתוב על אחת הדמויות בסדרה. זה המקום להבהיר שאסף צפור הוא מהמורים שמתעקשים שתסריטאים צריכים לכתוב מהחיים שלהם, ומאתנו הוא תמיד ביקש שתהיה לנו היכרות אישית עם מה שאנחנו כותבים עליו. כשכמה מהתלמידים הקריאו בכיתה (מגמת תסריטאות היא ממש לא המקום לביישנים כרוניים) את דפי הדמויות שלהם – הסתבר שאין המון מקום לקומדיה בדרך כלל. השילוב של הדמויות והסיטואציה לא יצר מצבים קומיים בדרך כלל, ובכלל, דפי הדמויות הכילו המון אינפורמציה לא רלוונטית. לשבת ולשמוע פרטים לא רלוונטים על דמויות פיקטיביות זה רע. ולכן –

תדעו כל מה שרלוונטי לסדרה לגבי הדמות.

זאת אומרת, אם הדמות שלכם כססה ציפורניים עד גיל 20, אבל לפרט הזה אין שום חשיבות לסדרה שלכם – אל תזכירו אותו לעולם.
ומצד שני, אם יום אחד לפני שלושים ושתיים שנים הדמות שלכם פגשה באוטובוס בחור מקסים שעד היום החיוך שלו צרוב לה בלב – והסדרה שלכם עוסקת בענייני יחסים למשל, מאוד ייתכן שהפרט הזה יתפוס מקום בקדמת הבמה באחד הפרקים. אתם התסריטאים, אתם צריכים לדעת. להבחין בין עיקר לטפל זה אחד הכלים הכי בסיסיים שיש לתסריטאי על מנת לייצר טקסט שעובד.

שימו לב בתוכניות שאתם רואים, איך הפרטים הכי קטנים בדרך כלל (בתוכניות הטובות יותר) – אף פעם לא חסרי חשיבות. כל פרט בתסריט משמעותי, אחרת חבל שאנשי ההפקה יתאמצו במיוחד, לא?

תמיד אומרים לכם שעדיף שלא תכתבו כלום אם אין לכם שום דבר להגיד, ושעדיף שמה שיש לכם להגיד יהיה באיזושהי צורה מקורי – אם בתוכן או אם בדרך בה הוא נאמר. יפה, רעיון נחמד. אבל כשרוצים להיות תסריאאים, צריך לכתוב כל הזמן, גם כשאין ממש מה להגיד. אז מה עושים? אומרים משהו שמישהו אחר אמר לפניכם. כלומר, בוחרים ספר לעשות לו אדפטציה לתסריט.

קראתי לא מזמן שיצא בקרוב רימייר לסרט נערה עם קעקוע דרקון (והנה ביקורת מעניינת על התסריט שלו), סרט שוודי שמבוסס על ספר. הרימייק יהיה רימייק ואדפטציה באחד, ויכתוב את התסריט סטיב זאליאן. זאליאן הוא תסריטאי אדפטציות (רשימת שינדלר, חניבעל, כנופיות ניו יורק) והנה מה שהוא אמר בראיון (לא במקרה תסריטאים הם המתראיינים הכי מעניינים שיש, כל ראיון עם תסריטאי הוא כמו ליפול לבור של אליס, או לראש של מלקוביץ'):

I go to work at 9 or 10am and come home at 5pm and do it five days a week. It's all kind of half-forgotten in my mind that I did that for 18 months on this film and really sat there with these interviews, these tapes, for three or four months thinking, "What have I done?" It wasn't just paring it down, it was, "Okay, what's the story? Where does it start? Where does it end?" It's all the things you do when writing any script but somehow, when you talk about the process, my temptation was, "Well, I'll think about it as I'm doing something else," because I can't bear sitting in a room thinking about it eight hours a day but I know that if I do that, I'll never do it, so I did go in every day, five days a week.

יש משהו מאוד מיוחד ברגע שכותבים את שלוש האותיות הגורליות ס ו ף בסוף התסריט. זה רגע שמזכיר לי תמיד לילה אחד בחולון, בו חטפתי בוקס בבטן מנערה עצבנית במיוחד. זו תחושת שחרור כואבת, כשאתם יודעים שאתם לא אמורים לחייך (כי לפניכם עוד שכתובים רבים) ועדיין אתם יודעים שהנה, סופסוף עשיתם את זה. אני זוכרת כשסיימתי לכתוב את התסריט המלא הראשון שלי, זה היה לפני שהתחלתי ללמוד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, והתסריט היה לא טוב מדי, אבל הבוסר שלו גם עשה אותו מעניין. בקיצור, לא מוכן להפקה, אבל עם דמויות מעניינות וסיטואציות מורכבות דרמטית. כשכתבתי את המילה הזאת, ס ו ף, הרגשתי שעכשיו אני יכולהב לקרוא לעצמי תסריטאית. זה לא היה נכון, כמובן, אבל במובן מסויים זה היה מאוד נכון.

מישהו שאל אותי במייל לא מזמן כמה זמן צריך בשביל לכתוב תסריט לסרט באורך מלא. אני זוכרת שצ'רלי קאופמן אמר פעם בראיון שאת "שמש נצחית" לקח לו 5 שנים לכתוב, ושתוך כדי הוא עבד על עוד תסריטים. אבל צ'רלי קאופמן הוא לא דוגמא טובה, כי מצד אחד הוא מאוד מקצועי ומיומן, ומצד שני הוא עובד בתעשייה מיומנת ומשומנת בעצמה, ומורכבות התסריטים שהוא מגיש (ובעיקר מה שקשור לצד הויזואלי שלהם) היא משהו שצריך לשאוף אליו, אבל הוא לא ממש קיים בתעשייה המקומית בארץ, לפחות לא כרגע, לפחות לא שאני יודעת.

אז כמה זמן באמת לוקח לכתוב תסריט לפיצ'ר? הייתי אומרת שהממוצע הוא שנה, ושבדרך כלל עם כל השכתובים מדובר על שנתיים. אבל אם אנחנו מדברים על לסיים דראפט ראשון, הסיפור הוא אחר.

אני בדעה שתסריטאי, שהוא כותב בז'אנר שמאוד מגביל את הכתיבה שלו (ענייני הפקה, פורמט, חוקי כתיבה תסריטאית וכו') – תסריטאי חייב לשמור על מקסימום חופש של הראש שלו תוך כדי כתיבת הדראפט הראשון, ולכן כדאי, ואפילו חובה, שהדראפט הראשון ייכתב כמו רישום מהיר של רעיון. שירבוט באורך של 90-110 עמודים, ומהבחינה הזו עדיף שיהיו 130 עמודים ולא 70. כתיבה של דראפט כזה, אם מדברים על מישהו שיכול להקדיש 7 שעות נטו לכתיבה ביום, לא צריכה לקחת יותר משבועיים. אלה יהיו שבועיים של עצבים, של כסיסת ציפורניים (כשהן לא מקלידות), של זיעה – אבל גם של המון נחת, כי אתם תכתבו בדיוק מה שבא לכם, בלי לחשוב יותר מדי על חורים בעלילה, פיתוח דמויות או מהלכים לפי מערכות. אתם פשוט תכתבו את התסריט בוסר, גולמי כמו שהוא הופיע לכם בראש, כשהדמיון/זיכרון ממלאים לכם את החללים הריקים בסיפור.

אחרי השבועיים האלה אל תיגעו בתסריט, ובטח אל תעזו להראות את הדראפט הראשון לאף אחד, גם לא לבן/בת הזוג שלכם. תצאו, תשתו משהו, וביום שאחר כך תראו המון טלויזיה או תלכו לשני סרטים או משהו. אחר כך עוד יום אל תגעו בתסריט. ואז, תשבו בשקט ותקראו אותו. בלי הפסקה, מההתחלה ועד לסוף. בלי לסמן, בלי להתעכב. אחר כך תקראו אותו פעם שניה, עם שני טושים ביד – אדום וכחול. בטוש הכחול תסמנו מה אתם במיוחד אוהבים (בדיחות טובות, דמות מעניינת, התפתחות בעלילה), ובאדום תסמנו את הבעיות בתסריט (חוסר הגיון בעלילה, שיעמום, וכו').

עכשיו אתם מוכנים לדראפט שני. ועל הדראפט השני – בפוסט אחר. בהצלחה!

אז נניח שהנושא שאתם כותבים עליו לא למרי מוכר לכם. זאת אומרת, נניח שמה שהתחיל את כל התסריט שלכם בראש היתה איזו דמות שעניינה אתכם, אבל הדמות הזאת התחילה להיכנס למקומות שאתם לא ממש הרגשתם נוח איתם. לא ממש ידעתם מה קורה שם, ולכן לא תוכלו לכתוב משהו אמיתי או טוב על הנושא. תמיד אומרים בבתי ספר לתסריטאות לכתוב רק מהעולם שלנו, ממה שאנחנו מכירים. ואתם חושבים, נו באמת, הרי יש אלפי סרטי מדע בדיוני וסרטי אקשן וכו', ותסריטאים הם בדרך כלל לא מיליונרים שמשייטים בחלל או חברים במאפיה המקומית. העניין הוא, שכל העניין הזה עם עלילה חיצונית הוא באמת רק קישוט, ובעצם הסרטים מדברים על דברים אחרים, מהעולם הפנימי של הדמויות, ושם זה המקום שבדרך כלל התסריטאי מכניס את העולם שלו.

אז איך הוא כתב את כל העלילה הנהדרת בחלל? או את העלילה המשנית על הריגול? אוה, זה כבר תחקיר. כשהייתי באוניברסיטה לקחתי קורס לתחקיר עם דליה קרפל. אני יודעת שהיא היתה שנויה במחלוקת, היו מי שאהבו אותה מאוד ומי שלא יכלו להעביר איתה דקה. אני הייתי בקבוצה השניה, ובאמת ששנאתי את שיעור התחקיר שהיא העבירה. העניין הוא, שדליה קרפל יודעת דבר או שניים על תחקיר, ובסופו של דבר היא לימדה אותי לא מעט, בעיקר בכל מה שנוגע לנקודות שדורשות תחקיר ולאן זה מוביל אותנו.

כי ברגע שאתם ניגשים לתחקיר, ואתם כתסריטאים חייבים להיות נפשית מוכנים לכך, התסריט שלכם משתנה כל הזמן. פתאום מה שחשבתם על הסיטואציה לא מתאים, או לא מממש את הדרמה בצורה המירבית, והניצול המירבי של הדרמה הוא הבסיס של כל תסריט טוב.

אני תמיד מתחילה את התחקיר שלי באינטרנט. נכון, בשביל השקט וצמצום ההפרעות הספרייה היא המקום הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר אני מוצאת הכי הרבה מידע מהשולחן שלי. אני פותחת את גוגל ומתחילה לחפש תמונות, חדשות, וכל דבר אחר שקשור. נניח כשפעם כתבתי תסריט על מנקה בעירום (אוי איזו דמות הוא היה! תמיד קיוויתי לפגוש אותו פעם במציאות) אז מצאתי בלוג של ברזילאי שמנקה בדירות בלונדון, והבלוג שלו היה לי מקור מידע מצויין. האמת היא, בלוגים זה בכלל מקור מידע מצויין, כי גם אם הם מנוהלים על ידי חברות, תמיד מנסים לתת להם הרגשה של כתיבה יותר אישית ומי שכותב בהםמ מרגיש יותר חופשי לכלול בהם כל מיני פיסות אינפורמציה שהופכות כל נושא ליותר מלא ואמיתי.

נניח אתם צריכים לעשות תחקיר לתסריט בנושא ריגול. אז יש את כל העניין עם הטכנולוגיה, כל הגאג'טים של ג'יימס בונד והחברים שלו. אז יש אתרים גדולים שמפרטים סוגי ציוד וכו', ויש בלוגים של כאלה שקונים, מפרקים ובודקים מבפנים מה יש בכל הציוד הנהדר הזה. עכשיו, כשאתם יודעים מה יש באמת בתוך המכשיר, יש לכם עכשיו יותר ידע לגבי מה באמת אפשר לעשות איתו, מה נקודות התורפה שלו, למה הוא אמור לשמש ולמה הוא יכול לשמש עם כמה טוויקים. בקיצור, מסתם מכשיר שזרקתם לתסריט ושמתם ביד של הדמות שלכם, יש לכם עכשיו אלמנט תסריטאי מורכב עם פוטנציאל דרמטי אמיתי. ממש כמו דמות.

וככה אני מציעה לכם להתייחס לכל אלמנט בתסריט, כמו שאתם מתייחסים לדמות. אז נכון, מכשיר ההקלטה המתוחכם אולי לא רוצה כלום באמת, אבל אם תפתחו לו את הברים, תגלו שבכל מכשיר יש קונפליקט. וכשיש קונפליקט יש סיכוי לדרמה.

יאללה, תפתחו גוגל ותתחילו לגלוש. אגב, מקום טוב להתחיל זה הבלוג הזה, שהוא בעצם אוסף של בלוגים משובחים במיוחד, בכל מיני נושאים. כי בתכלס, דרך גוגל לבד הרבה פעמים הזמן מתבזבז במהירות מדהימה.