אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. בקיצור, הדרמה שבאימת השגרה, הסיוט וההנאה שביומיום. הקונפליקט בכיור המטבח, במשרד הכעור. נו, ברור.
ואם לדלג על הסרט כולו – הרי שגם בסוף הסרט, בכותרות הסיום, מצאתי דמיון לדרדנים: הדמויות לא כונו בשמותיהם (למרות שבמהלך הסרט היו לחלקם לפחות שמות) – אלא בתפקידם: הממונה על משאבי אנוש, האלמנה, הבת.
אבל הסרט דמה יותר להלצה נוסח מיס סאנשיין, ואפילו רכב המסע היה דומה מאוד (כחול במקום צהוב). לא האמנתי לאף רגע בסרט הזה. הדמויות התנהגו כאילו הן משחקות בסרט טוב ומיוחד מאוד והן צריכות להתנהג בהתאם, הבדיחות נשמעו כאילו הן רגעי נחת קומיים במהלך סרט מעייף מאוד, וכל ההתנהלות היתה תמוהה. למה הוא עושה מה שהוא עושה? ריקליס יגיד שכדי לכפר על העניינים בבית. יופי, שיגיד. זה לא היה שם. הוא, הממונה, לא היה שם. וזה לא משחק או בימוי מינימאליסטיים, זה פשוט תסריט מסריח.
על מה הפוקוס בסרט הזה? מה אמור לעניין אותי בסרט? המסע המופרך של המנהל, הקשר שנרקם (מתי?) בינו לבין בן הנרצחת? הסליחה שהוא מקבל (למה?) מאשתו ומבתו?
בקיצור, בזבוז של שחקנים, של סרט צילום, ושל הזמן שלי.
לא קראתי את הספר של א.ב. יהושע שעליו מבוסס הספר הזה – אבל אם הסרט נאמן ולו במעט למקור – טוב שכך.
הנה הטריילר:

Second Lives by Daniel Alarcon

גם הסיפור הזה פורסם בגיליון המיוחד של הניו יורקר, שהוקדש לסיפורים קצרים מאת סופרים בני פחות מארבעים. אני לא מכירה את הסופא הזה, ורציתי לכתוב את הביקורת לסיפור הקצר שלו כמה שיותר מהר אחרי הקריאה, ככה שלא הספקתי לבדוק בגוגל מי הוא ומה הוא ומה הוא פרסם, אם בכלל. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של נלסון, בן שני למשפחה במרכז אמריקה, לא ברור בדיוק מאיפה. הוא נשאר עם הוריו אחרי שאחיו עזב לארה"ב.

יש הרבה בסיפור הזה, על ההגירה, על אמריקה בסוף שנות השמונים, על האוירה במרכז אמריקה במדינה מתפוררת ומלאת תהפוכות, אבל בעיקר על קשרים אנושיים שקיימים לפעמים רק בקושי, ושבדרך כלל לא באמת קיימים בכלל. על החיים מחוץ לעצמי ובתוך העצמי, על החיים שלנו המדומיינים ועל ההווה שחומק שוב ושוב.

סיפור יפה מאוד, בטון מסקרן, והסיום שלו הוא העילוי האמיתי. מומלץ, אם אין לכם את הגיליון של הניו יורקר אז תרשמו למהדורה הדיגיטלית ותאמצו את העיניים בקריאה מהמסך. בשביל הסיפור הקצר הה (8 עמודים) – זה שווה.

את טוני פארסון שכתב את הספר הזה, אני לא מכירה. את הספר אני מניחה ששלפתי מהמדף בחנות בגלל השם. אני אמא מזה כמעט שנתיים, ומאז אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים על אבהות. לא יודעת למה, אולי זה ניסיון להבין את הצד החדש בבן הזוג שלי, הצד של האבא ולא רק המאהב. אולי זה מעניין לחוות אבהות לכמה דקות ביום במקום אימהות. ואולי זה בכל זאת, רק השם של הספר, ולא כל המשמעויות שעולות ממנו. אולי זה תחביר פשוט ומוצלח שעושה את העבודה: גבר וילד. שני הדברים שהכי חשובים לי בחיים, וכשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע לי ממש ספר לנשים.

הספר כתוב ממש בצורה שקשה להאמין שההתרחשויות הן פרי דמיונו של הסופר. בדומה לספר אחר על אבהות שקראתי השנה, גם פה הטון והפרטים הם כמעט דוקומנטריים (למרות שבספר הראשון מדובר אכן בסיפור אישי). הסיפור דומה, כמעט דומה מדי לעיתים, לתסריט של קרמר נגד קרמר ובהתחלה לא האמנתי שהוא אפילו לא מזכיר את הסרט הזה. התזכורת מגיעה בסוף, וממש בקטנה, בצורה שנראית כמעט כמו תוספת מאוחרת. חבל, דוקא ספר שהגיבור שלו הוא מפיק בטלויזיה יכול היה בצורה טבעית להביא את הסרט המשובח לקדמת הדיון. יש דמויות משנה מעניינות, והמעניינות ביותר הן הדמויות השוליות ביותר: אלו שאנו לא יודעים דבר עליהן, מלבד אולי שמן: החשפנית התאילנדית, החבר בן ה-15, והארוס החדש של האישה לשעבר. דוקא דמות הגיבור נשארת קצת לא מעניינת, ולא ממש מעוררת הזדהות.

אבל בסיפור כזה ההזדהות אינה חובה, ההזדהות עם הגיבור אני מתכוונת. מזדהים עם העלילה, עם הסיפור של הגירושים שכל אחד כמעט חווה אותו מאיזשהו צד לפחות. ההזדהות היא עם התסכול לנוכח המציאות המורכבת, לנוכח חוסר היכולת לשלוט על החיים. זה מה שמשותף כמעט לכל הדמויות בספר, וזה מה שאוחז גם בקורא.

פחות אהבתי את הסוף של הספר, שמבחינתי היה קצת יותר מדי ארוך. אני לא בטוחה שאני ממליצה על הספר הזה, כמה פרטים גם היו נראים לי לא אמינים (אמא שוויתרה על הכל בשביל להיות עם הבן שלה בבית, ובבת אחת – ובגלל בגידה של האב – מחליטה לעזוב את שניהם, ואפילו מפספסת את יום ההולדת של הבן ואת היום הראשון שלו בבית הספר…נשמע לי קצת לא אמין…היא נשמעה כמו דמות מסודרת מדי בשביל לא לעזוב בצורה אחרת, יותר אחראית?).

אבל בגדול, נהניתי לקרוא רוב הזמן, ויש כמה קטעים שהם מצחיקים ממש.

מצאתי סיפור נוסף של ג'ושוע פריס, באתר של הניו יורקר. הסיפור מתאר ערב אחד בו זוג מתכונן לארוחה משותפת עם זוג נוסף, שמבושש לבוא. סיפור מעניין בחלקים, אם כי נעדר את אותו מימד נוסף בלתי מוסבר שמצאתי בספר שלו ובסיפור הקצר האחר שקראתי. ולמרות זאת, התמה דומה. בדידות, חוסר קשר, ניכור. האמת? אחרי ספר שלם שמדבר על זה, ועוד סיפור שמדבר בדיוק על זה (אם כי בצורה מעניינת יותר מאשר פה), הסיפור הזה נשאר קצת סתמי. לא באמת אומר הרבה. וגם כאן יש את הסוף, הסוף שאופייני לפריס, שמנסה להטיל צל על כל הסיפור, כמו לזרוק אותך במשפט אחד למקום חדש לגמרי. ושוב, בסיפור הזה, זה עובד פחות טוב. איכשהו, זה סיפור לא מתוחכם מספיק. וג'ושוע פריס חייב להיות קצת מתוחכם, בגלל שהוא משתמש בסיטואציות ובשפה כמעט חסרי ייחוד.

עדיין, אני מחכה לקרוא את הספר השני שלו שהתפרסם, ואני עכשיו מקווה להשיג את הגרסא המקורית שלו באנגלית. יש לי עוד שבוע וקצת עד הטיסה.

היום ערב יום השואה. אני לא מעיזה להתקרב לטלוויזיה.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הראשון (מתוך שניים שיצאו עד עכשיו) של ג'ושוע פריס, ואחרי שקראתי שפריס פירסם כמה סיפורים בניו-יורקר עליו אני מנויה, הלכתי לפשפש בגיליונות הישנים של המגזין לחפש שם סיפורים שלו. יכלתי גם לעשות את זה אונליין, ויותר מאוחר, אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור שמצאתי, גם עשיתי זאת, ומצאתי עוד סיפורים שלו, ואני מניחה שאקרא גם אותם ואכתוב עליהם.

בכל מקרה, בגיליון מאוגוסט 2009, אחרי שפרסם את ספרו הראשון וכמה חודשים לפני שפרסם את ספרו השני, התפרסם בניו יורקר סיפור קצר של ג'ושוע פריס, החולה (The valetudinarian). גיבור הסיפור הוא אלמן בודד שמקבל כמתנה ליום הולדתו ביקור מזונה צעירה. הסיפור מסופר בגוף שלישי יחיד, בניגוד גמור לטון ולקצב של הספר הראשון שלו ואז הגענו לסוף. מבחינת קווי דימיון בין הסיפור הקצר לספר, דווקא לא חסרים: שניהם מדברים על ניכור, על חוסר יכולת לתקשר, על זיוף, על המצב הבסיסי של האדם שהוא בדידות. כאן בסיפור יש דגש על הכליאה של  האדם בגוף שלו, וזה מועבר בכמה דרכים מעניינות.

קודם כל, הוא זקן וחולה, וזה מוטיב מרכזי בסיפור, וגם בחיים של האיש האומלל. הוא באמת אומלל, ובעיקר הוא אומלל כי הוא חושב שהוא אומלל. הוא גם טורח להגיד, מין משפט קבוע שלו, "הם לא מחלקים לך חוברת הדרכה", והוא מתכוון לזה שפתאום בגיל 66 הוא מגלה שעשה הרבה דברים רעים לגוף שלו בחייו בלי לדעת שהוא עושה לעצמו רע. מין חוסר קשר בסיסי בינך לבין עצמך, כשאתה מנסה לתלות את האשם בצד שלישי (רופאים, או מי שזה לא יהיה) שמעולם לא דאג שאתה וגופך תדאגו זה לזה בצורה נאותה.

וחוץ מזה, ופה שוב נזכרתי בספר שלו, יש את הסוף. הסוף הפתוח לגמרי, שלא רק פתוח בפני עצמו אלא פותח במין משיכה אחרונה, ממש פורם את כל הסיפור עד עכשיו. אני אוהבת את הסופים של פריס, איך שהוא נותן לעצמו לכתוב שם כמו מאיזה טראנס מדיטטיבי. זאת גם קצת חולשה, אם הוא באמת לא מסוגל לכתוב סיום קלאסי שעובד, אבל הסגנון שלו בסופים כל כך יפה, ומדהים, ושם את כל היצירה באור חדש, או באפלולית חדשה, שאני לא יכולה שלא להעריץ את זה.

שמעתי שהספר השני שלו לא זכה לאהדה כמו זה הראשון. אני אגיע אליו בקרוב, אני מניחה. אולי הוא יהיה ספר הטיסה שלי.

הספר יצא בשנה שעברה בהוצאת עם עובד, קיבלתי אותו מאבא שלי, שמנוי על הספריה ומקבל פעם בשנה עשרה ספרים, נדמה לי. זה הספר הראשון של ג'ושוע פרייס, ואני רק מנחשת שלפני כן הוא עבד כקופירייטר במשרד פרסום. כי על זה הספר, או שלפחות שם הוא מתרחש. התמה העמוקה יותר קשורה בניכור ובקשר בין בני אדם, ביחיד מול החברה. זה דווקא מעניין לבדוק את זה מתוך אחד המקומות הציניים ביותר בחברה המערבית המודרנית, משרד פרסום, ובמיוחד בזמן בו מקומות כאלו התחילו להתפורר לאט, בתחילת האלף השני. פיטורים, פחדים, פרידות.

הספר כתוב ברובו בגוף ראשון רבים, וזה נותן נקודת מבט מעניינת על ההתרחשות. זה לא נותן לי להתקרב מדי, אני תמיד מרחפת מעל ההתרחשויות, שום קשר עמוק מדי לא נוצר, עד המשפט האחרון, שם פרייס שיחק אותה, למרות שלא ממש הבנתי למה הוא התכוון.

הספר ארוך יחסית, והמשפטים הארוכים שלו תזזיתיים לפעמים ומתעופפים כמו בלון שיוצא ממנו האויר, לכל מיני כיוונים לא צפויים ובמהירות. באמצע הספר קצת איבדתי ריכוז לכמה עמודים, אבל בגדול, וזה גם בזכות הצינון שתקף אותי, סיימתי את הספר ביומיים פלוס שעה בבוקר היום השלישי. נהנתי לקרוא אותו, ואני חושבת שבהתחלה זה היה לי נעים במיוחד כי שמונה שנים כבר לא עבדתי ממש בשום משרד. אבל אני כן זוכרת את שיחות המטבחון, את קשקושי המסדרון, את הבדידות ואת הנחמה שלפעמים רק המסך יכול לספק.

קראתי בעמוד הראשון (שם כתובות כמה מילים על הסופר) שהסיפורים שלו התפרסמו גם בניו יורקר. אני מנויה על הניו יורקר, או לפחות הייתי עד לאחרונה (אני עוזבת את הארץ בעוד שבוע וחצי, אז בינתיים לא חידשתי עד שתהייה לי כתובת חדשה) – אז אני מתכוונת לעבור עכשיו על כמה מהגיליונות הישנים ולמצוא אולי סיפורים מוקדמים שלו.

הוא נולד ב-1974. לאט לאט האנשים שמוציאים ספרים מגיעים לגיל שלי. אני צריכה להזדרז.

אחרי שלא הגשתי את ההצעה שלי לתחרות הטריטמנטים התמקם אצלי בגוף איזה דיכאון. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, והשקעתי מרץ בעבודות גרפיקה ופחות בכתיבה. הפסקה זה טוב, לקחת מרחק מהחומר, שכנעתי את עצמי. אבל לא באמת האמנתי לזה. מי שרוצה לכתוב חייב לכתוב גם כשהוא לא רוצה. כותב, לפני שזה נהיה שם עצם, חייב להיות קודם כל פועל.

הלכתי לראות מדקר. מפה לשם הוא סיפר לי על ספר חדש שיצא בהוצאת אסטרולוג, שמספר על הרפואה הסינית להדיוטות, בשפה פשוטה בשילוב סיפורים ואפילו דאחקות. בריאות נוסח סין, כך קוראים לספר, התברר להיות קניה משתלמת במיוחד. כמו ספר תסריטאות, רק בלי להגיד מילה אחת על כתיבה.

איך? זה עניין של איזון.

תוך כדי קריאה בספר שהסביר לי איזה חכם אמר מה ובאיזה הקשר, הבנתי שכל העיקרון ברפואה הסינית הוא איזון. יין ויאנג, חום וקור. המודע והלא-מודע שיחקו משחקי חתול ועכבר וכתסריטאית (אה, באמת?) התברגה לי עוד איזו תובנה בקשר לקולנוע ומילים. הרעיון הוא שהמילים ישכחו. סרט טוב אנחנו זוכרים אפילו אם אנחנו לא באמת זוכרים אותו. סרט טוב אנחנו מרגישים. מילים שכתובות היטב יישכחו, ובמקומן יבוא רגש טהור, לא שכלתני, בלתי אמצעי.

שבוע וחצי לא ממש הייתי בחיים שלי. שבוע וחצי הייתי בפרבר פסטלי ושקט בארה"ב, יחד עם אפריל ופרנק ווילר. לא קראתי לפני כן את הסיפורים או הרומנים האחרים של ריצ'רד ייטס, אבל אני אעשה זאת. הספר כתוב קצת כמו תסריט (קראתי את הגרסא המקורית באנגלית ולא את התרגום לעברית), מהבחינה שלקרוא אותו זה כמו לראות את הסרט רץ מול העיניים (לא את הסרט האמיתי, שצילמו על פי הספר, ואותו לא ראיתי בכלל. אלא המילים של ייטס הן ויזואליות כמו סרט).

פלאשבקים מופיעים בצורה שממש אפשר לשמוע את ההדהוד שלהם. הספר גם מחולק לשלושה חלקים ברורים של שלוש מערכות ועובד על פי התבנית הקלאסית של סרט קולנוע. לא מפתיע בכלל שצילמו את הסרט על-פיו, מפתיע רק שזה לא קרה מוקדם יותר. אני מניחה שאת נקודות המבט השונות שבספר הורידו בסרט לטובת הבהירות, אבל בספר הן חלק גדול מהקסם, ההרגשה של בני אדם קטנים שכל אחד מהם שקוע בחייו ובעולמו הפנימי. כשהן מתפקדות יחד קשה להאמין להן.

אין ספק שזה לא ספר רומנטי. ואחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה או בכלל.

את הספר הזה לקחתי לידיי במקרה, כשמצאתי אותו על השולחן בחדר של אחותי. היא היתה עוד צריכה לסיים אותו, נשארו לה כעשרים עמודים. זה לקח לה שבועיים בערך, ואני כבר חשבתי שזה בטח לא ממש סימן טוב, וכנראה שלקראת הסוף יש מריחה או ערפול. התחלתי לקרוא אותו ומייד הוא תפס אותי. זה היה שילוב של נושאים שעניינו אותי: ספר על אובדן זיכרון, על חיי נישואים דהויים, על זהות. ספר שמתרחש ברובו במדבריות של נבאדה, ארה"ב, ושמדבר על פוליטיקת המים של לאס-וגאס ולוס אנג'לס. ספר שהזכיר לי מאוד תסריט שפעם התחלתי לכתוב.

אהבתי שלפעמים לא ברור מי מדבר או מי חושב את הדברים, עד לסוף המשפט או הפסקה. זה התאים לסיטואציה של אדם ללא זיכרון ונטול הקשרים. לפעמים זה לא עבד, אבל בדרך כלל כן. לפעמים הסופרת נסחפה לפטפוט, וזה קורה מדי פעם לאורך הספר כולו. אני הייתי עורכת את הספר הזה עוד. הפטפוט שלה לפעמים מעייף ולא מעניין, ולפעמים פשוט לא כתוב טוב מספיק. אבל הדמות הראשית, סמסון, מצליחה לעניין ולהחזיק את הקורא עד הסוף.

יש תחושה שזה אולי יהיה סיפור פואנטה. קרה לי, במיוחד בחלקו השני של הספר, שחשבתי שזו איזו קונספירציה וסמסון לא באמת איבד את הזיכרון שלו סתם כך, או שאנו מקבלים את הסיפור מהאמצע למרות שזה נראה כאילו אנחנו שם מההתחלה. יש תחושה שדברים הם לא מה שנראים, שמישהו מחבל לנו בקוגניציה. זה גם נראה לי במקום כשהגיבור הוא מי שאיבד את 24 השנים האחרונות של חייו וזוכר רק עד הרגע שהוא בן 12. הרגעים האלו, שהסופרת מתארת את זיכרונותיו של סמסון מהילדות, יפים ומלאי תחושה.

לא ממש הבנתי מדוע בחרה ניקול קראוס לתת לי גם נקודות מבט של דמויות נוספות. הדבר קורה מדי פעם, באופן שנראה אקראי וללא סיבה מוצדקת. אולי דווקא אם זה היה מופיע קצת פחות, ממש פעם אחת של נקודת מבט קצרה לדמות משנה זו או אחרת, כשנראה אולי שזה יכול להיות עדיין הגיגים של סמסון אודות אותה הדמות, אולי זה היה עובד טוב יותר. אבל אין לי כוונה להציע לקראוס איך לכתוב, אז פשוט אומר שמבחינתי ריבוי נקודות המבט, שיש בו שימוש שנראה שרירותי, לא עובד ונראה מרושל.

יוצא דופן הוא האפילוג. לרגע אחד קצר מופיע שם מונולוג של אשתו של סמסון, אנה. היא מתארת בו רגע מחייהם המשותפים, ומספקת משהו שמשלים את הסיפור כולו. גם הקטע הזה עצמו סובל פה ושם מפטפוט יתר (שבשלב הזה כבר הבנתי שזה עניין סגנוני ולא עריכתי) אבל יש בו משהו מקסים ושובה לב. במהלך קריאת החלק השלישי נזכרתי במשפט שאמר פעם הנרי אונגר באחת ההרצאות שלו: "זיכרון הוא תנאי הכרחי". כשקוראים את הספר הזה מבינים לחלוטין למה הוא התכוון.

בסופו של דבר נהניתי לקרוא את הספר, והייתי אומרת שהוא ספר בינוני, במיוחד לאור העובדה שהוא ספרה הראשון של המחברת. הייתי מקצרת אותו, אולי הייתי שמחה אם סופר אחר היה נוטל על עצמו את מלאכת הסיפור כאן.

]]> http://www.comeincolors.com/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%9c%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a7/feed/ 0