ג'ורג' קלוני - האמריקאי מטייל באיטליה

קלוני מגלם רוצח שכיר שמתאהב ורוצה להפסיק להרוג. יותר מזה אין ממש בסרט, פרט לכמה תמונות נחמדות של עיירה קטנה באיטליה.

את הסרט היים אנטון קורבין, צלם סטילס בשאר הזמן, וזה לו הסרט הראשון. ואולי גם האחרון, אני מקווה, כי לא נראה לי שהבחור מבין הרבה במתח, ציפיות, ודרמה. הקונפליקטים מינימאליים ולא ממש ברורים, ההתנהלות של הדמויות לא מובנת, הדמויות שטחיות ומתנהגות בצורה שלא תואמת את הזמן. 007 היה מתהפך, אבל 007 חי וקיים הרבה יותר מהדמות שנכפתה על קלוני.

אני לא בטוחה אם האמריקאי עדיין מציג בקולנוע, אבל אם כן – אל תטרחו.

אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. בקיצור, הדרמה שבאימת השגרה, הסיוט וההנאה שביומיום. הקונפליקט בכיור המטבח, במשרד הכעור. נו, ברור.
ואם לדלג על הסרט כולו – הרי שגם בסוף הסרט, בכותרות הסיום, מצאתי דמיון לדרדנים: הדמויות לא כונו בשמותיהם (למרות שבמהלך הסרט היו לחלקם לפחות שמות) – אלא בתפקידם: הממונה על משאבי אנוש, האלמנה, הבת.
אבל הסרט דמה יותר להלצה נוסח מיס סאנשיין, ואפילו רכב המסע היה דומה מאוד (כחול במקום צהוב). לא האמנתי לאף רגע בסרט הזה. הדמויות התנהגו כאילו הן משחקות בסרט טוב ומיוחד מאוד והן צריכות להתנהג בהתאם, הבדיחות נשמעו כאילו הן רגעי נחת קומיים במהלך סרט מעייף מאוד, וכל ההתנהלות היתה תמוהה. למה הוא עושה מה שהוא עושה? ריקליס יגיד שכדי לכפר על העניינים בבית. יופי, שיגיד. זה לא היה שם. הוא, הממונה, לא היה שם. וזה לא משחק או בימוי מינימאליסטיים, זה פשוט תסריט מסריח.
על מה הפוקוס בסרט הזה? מה אמור לעניין אותי בסרט? המסע המופרך של המנהל, הקשר שנרקם (מתי?) בינו לבין בן הנרצחת? הסליחה שהוא מקבל (למה?) מאשתו ומבתו?
בקיצור, בזבוז של שחקנים, של סרט צילום, ושל הזמן שלי.
לא קראתי את הספר של א.ב. יהושע שעליו מבוסס הספר הזה – אבל אם הסרט נאמן ולו במעט למקור – טוב שכך.
הנה הטריילר:

בשנים בהן למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא הקרינו לנו את מילדרד פירס, הסרט זוכה האוסקר בכיכובה של ג'ואן קרופורד, מ-1941. בשנתיים הראשונות בחוג לקולנוע יש קורס שנקרא "בקיאות בסרטים", ושם הייתי מצפה למצוא את הסרט הזה. בכל מקרה, זה לא אסון כל כך גדול, כיוון שכנראה שהייתי די מואסת בסרט שהמסר שלו הוא שהנשים צריכות לחזור למטבח, וכל נסיון שלהם לעצמאות יחסל את מה שהכי יקר ללבן – המשפחה שלהן.

רשת הטלויזיה האמריקאית האהובה עלי החליטה לשחזק את הצלחת הסרט ההוא (שהוא בעצם אדפטציה לרומן באותו השם) ולהפיק מיני סדרה בכיכובה של קייט ווינסלט הנפלאה כל כך.

אני מאוד סקרנית לגבי העיבוד המחודש הזה – איך המסר על ענייני נשים ומטבחים יעבור מסך בזמן שלנו (כנראה בלי הרבה בעיות אבל עם לא מעט מייקאפ), ואיך המשבר הכלכלי של אז (הסרט מתרחש בזמן השפל הגדול בארה"ב) יראה היום, בזמן שארה"ב עדיין מתבוססת במשבר הכלכלי של ימינו.

וגם, וזה כבר מתחום הגוסיפ, האם קייט ווינסלט רזתה כל כך בשביל התפקיד הזה? בקטע מאתר הצילומים היא נראית רזה מתמיד. אני לא בטוחה שעוני זה דבר מרזה, אם להיזכר ברוזטה של האחים דרדן – עניי עירנו אוכלים ג'אנק ומשמינים מדאגות. ובכל זאת, בגדי התקופה מחמיאים לה מאוד. קייט המקסימה! כמה חבל שצריך לחכות בסבלנות עד 2011 כדי לרות את הסדרה הזו.

השבוע הוצג בפסטיבל ונציה בהקרנת בכורה הסרט שכולם חיכו לו כבר שנתיים, האדפטציה לספרו של הארוקי מוראקאמי יער נורווגי. במרכז הסרט בחור צעיר שנמצא בסוג של משולש רומנטי עם שתי בחורות, ובין לבין מקשיב לשיר יער נורווגי של הביטלס ומסתובב באזורי הספר של טוקיו. ספר מהורהר, והתגובות לסרט היו די פושרות. אמרו שהוא ויזואלית מדהים, אבל דרמטית חסר כיוון ברור. אני חושבת שזו היתה גם הבעיה של הספר, ומבחינתי הבעיה הגדולה של מוראקאמי, שאחרי כמה ספרים מבחינתי איבד את הטון המעניין שהיה לו ונפל לקלישאות.

בתחום המשחק, מעניין אותי לראות את קיקו מוזהרה, שהיא בדרך כלל דוגמנית יפנית, וכאן עושה את תפקיד הבכורה שלה בקולנוע. היא משחקת את מידורי.

אבל הצד הויזואלי של הסרט אמור להיות באמת טוב במיוחד. הנה הטריילר, כמעט חסר מילים, ויפה יפה יפה:

יש משהו מאוד מיוחד ברגע שכותבים את שלוש האותיות הגורליות ס ו ף בסוף התסריט. זה רגע שמזכיר לי תמיד לילה אחד בחולון, בו חטפתי בוקס בבטן מנערה עצבנית במיוחד. זו תחושת שחרור כואבת, כשאתם יודעים שאתם לא אמורים לחייך (כי לפניכם עוד שכתובים רבים) ועדיין אתם יודעים שהנה, סופסוף עשיתם את זה. אני זוכרת כשסיימתי לכתוב את התסריט המלא הראשון שלי, זה היה לפני שהתחלתי ללמוד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, והתסריט היה לא טוב מדי, אבל הבוסר שלו גם עשה אותו מעניין. בקיצור, לא מוכן להפקה, אבל עם דמויות מעניינות וסיטואציות מורכבות דרמטית. כשכתבתי את המילה הזאת, ס ו ף, הרגשתי שעכשיו אני יכולהב לקרוא לעצמי תסריטאית. זה לא היה נכון, כמובן, אבל במובן מסויים זה היה מאוד נכון.

מישהו שאל אותי במייל לא מזמן כמה זמן צריך בשביל לכתוב תסריט לסרט באורך מלא. אני זוכרת שצ'רלי קאופמן אמר פעם בראיון שאת "שמש נצחית" לקח לו 5 שנים לכתוב, ושתוך כדי הוא עבד על עוד תסריטים. אבל צ'רלי קאופמן הוא לא דוגמא טובה, כי מצד אחד הוא מאוד מקצועי ומיומן, ומצד שני הוא עובד בתעשייה מיומנת ומשומנת בעצמה, ומורכבות התסריטים שהוא מגיש (ובעיקר מה שקשור לצד הויזואלי שלהם) היא משהו שצריך לשאוף אליו, אבל הוא לא ממש קיים בתעשייה המקומית בארץ, לפחות לא כרגע, לפחות לא שאני יודעת.

אז כמה זמן באמת לוקח לכתוב תסריט לפיצ'ר? הייתי אומרת שהממוצע הוא שנה, ושבדרך כלל עם כל השכתובים מדובר על שנתיים. אבל אם אנחנו מדברים על לסיים דראפט ראשון, הסיפור הוא אחר.

אני בדעה שתסריטאי, שהוא כותב בז'אנר שמאוד מגביל את הכתיבה שלו (ענייני הפקה, פורמט, חוקי כתיבה תסריטאית וכו') – תסריטאי חייב לשמור על מקסימום חופש של הראש שלו תוך כדי כתיבת הדראפט הראשון, ולכן כדאי, ואפילו חובה, שהדראפט הראשון ייכתב כמו רישום מהיר של רעיון. שירבוט באורך של 90-110 עמודים, ומהבחינה הזו עדיף שיהיו 130 עמודים ולא 70. כתיבה של דראפט כזה, אם מדברים על מישהו שיכול להקדיש 7 שעות נטו לכתיבה ביום, לא צריכה לקחת יותר משבועיים. אלה יהיו שבועיים של עצבים, של כסיסת ציפורניים (כשהן לא מקלידות), של זיעה – אבל גם של המון נחת, כי אתם תכתבו בדיוק מה שבא לכם, בלי לחשוב יותר מדי על חורים בעלילה, פיתוח דמויות או מהלכים לפי מערכות. אתם פשוט תכתבו את התסריט בוסר, גולמי כמו שהוא הופיע לכם בראש, כשהדמיון/זיכרון ממלאים לכם את החללים הריקים בסיפור.

אחרי השבועיים האלה אל תיגעו בתסריט, ובטח אל תעזו להראות את הדראפט הראשון לאף אחד, גם לא לבן/בת הזוג שלכם. תצאו, תשתו משהו, וביום שאחר כך תראו המון טלויזיה או תלכו לשני סרטים או משהו. אחר כך עוד יום אל תגעו בתסריט. ואז, תשבו בשקט ותקראו אותו. בלי הפסקה, מההתחלה ועד לסוף. בלי לסמן, בלי להתעכב. אחר כך תקראו אותו פעם שניה, עם שני טושים ביד – אדום וכחול. בטוש הכחול תסמנו מה אתם במיוחד אוהבים (בדיחות טובות, דמות מעניינת, התפתחות בעלילה), ובאדום תסמנו את הבעיות בתסריט (חוסר הגיון בעלילה, שיעמום, וכו').

עכשיו אתם מוכנים לדראפט שני. ועל הדראפט השני – בפוסט אחר. בהצלחה!

אז לקחתי את האופנוע בלילה ודהרתי דרך הג'ונגל אל הכביש הראשי ומשם לאולם הקולנוע. הריק.
ממש לפני שהסרט התחיל הגיעה עוד בחורה וזה מאוד שימח אותי. העניין הוא שלפני הקרנת הסרט יש את ההמנון התאילנדי ותמונות של המלך והמלכה ותאילנד המפוארת מוקרנות על המסך, וחייבים לקום. ידעתי את זה כבר מראש וקצת חששתי להיות לבד באולם – לעמוד? לא לעמוד? האם המקרין יציץ עלי ויצחק? ולמה חייבים להתענות לפני סרט?
אז שמחתי שהבחורה הגיעה והתיישבה בשורה שלי, וכשהתחיל ההמנון נדמה לי שאני אפילו קמתי לפניה ושתינו עמדנו, ואז זה נגמר, והסרט סופסוף התחיל.

מדובר בקומדיה די מטופשת בשם קאו ראק (סליחה בתאילנדית/קוריאנית??), שמספרת על בחורה (שלא הצלחתי לנחש את הגיל שלה, היא התנהגה כמו בת 12 אבל נראתה כמו בת 22) שמאוהבת בכוכב סדרת טלויזיה קוריאני, ויחד עם המשפחה שלה וכמה חברים מגיעה לביקור של כמה ימים בסטודיו בקוריאה. איכשהו הכוכב מתאהב בה (לא ממש ברור, מהבחינה הזו חשבתי שאולי זה נכון ותאילנדים לא באמת מתאהבים), עד שהוא צריך לבחור בינה לבין הקריירה שלו (שוב, לא ממש ברור).

סרט לא טוב, אבל כמה נקודות עשו אותו למאוד מעניין מבחינתי:

1. בקטעים שהם מתוך הסדרה הקוריאנית כביכול, יש ביקורת כלפי המלך הקשוח שמוצג בתור האיש הרע.
2. בסרט יש התייחסות לעם התאילנדי כמי שמאמין במיתוסים ובכלל נהנה ללכת כעיוור קדימה.

מאוד מעניין, במדינה בה אסור לצחוק על המלך ובה בכל מקום יש תמונות שלו ושל המלכה, איך מעבירים בצורה של חצי-צחוק ביקורת על מוסד המלוכה, ועל קונפורמיזם בכלל. זה במיוחד מעניין לאור האירועים של החודשים האחרונים בבנקוק.

חודש אחרי שהמהומות בבירה הופסקו, קראתי מאמר בבנקוק פוסט, של מישהו שטען שמאוד גרוע שהאירועים האלימים כמעט ונשכחו, וזה יהיה נורא במיוחד אם כל מה שקרה לא ישפיע על המציאות. הוא התייחס לתאילנדים כאל עם שנהנה להכניס את הראש לחול ולחיות בשאנטי, מאי פן ראי (זה לא משנה, בתאילנדית).

מתחיל להיות לי מאוד מעניין בבית הקולנוע!

הנה קטע מהסרט:

אופס, חייבת לתקן – מסתבר שהסרט הוא הפקה קוריאנית. אז זה לא סרט תאילנדי בכל זאת. אז הביקורת וכו' היא מצד קוריאה ולא מצד תאילנד. בכל מקרה, עדיין מדברים שם על התאילנדים, והם מדברים בתאילנדית רוב הזמן והשחקנים ברובם תאילנדים.

אז בגלל שאני פה, ובגלל שהשנה הזוכה הגדול בפסטיבל קאן הוא במאי תאילנדי, חשבתי שכדאי לי להכנס יותר לעומק של הקולנוע התאילנדי.
הפעם באמת שלא מדובר באהבה נטו לקולנוע, או באיזשהו צורך לחמוק לעולם אחר למאה דקות פחות או יותר. הפעם מדובר בעניין אנושי, של להבין את האנשים שבקרבם אני חיה. שכנה אמרה לי שהתאילנדים לא מתאהבים. מישהו אחר אמר לי שההגיון המערבי לא עובד אצלם. אני ספקנית לגבי כל תובנה כזו שמגיעה מחברי למערב, אני לא מאמינה שתאילנדים לא מתאהבים. אולי הם מתאהבים יותר מדי. אולי הם פשוט הרבה יותר אינדיבידואלים. עניין המשפחה מורכב אצלם, למשל. והם הרבה יותר רגועים בכל מה שקשור להפתעות בחיים, או גורל, או מזל רע. איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

בגלל כל זה מאוד עניין אותי להכנס לקולנוע התאילנדי לעומקו. לפני כמה שנים, בעיצומה של התקופה האסיאתית שלי באוזן השלישית, ראיתי כמה סרטים תאילנדים. חיים אחרונים ביקום, של הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, היה אחד הסרטים הטובים. סרט עדין, מעניין, שרק להיזכר בו וברור שהשכנה שלי לא יכולה להיות צודקת עם הטענה שלה שהם לא מתאהבים.

רציתי לראות כמה מהסרטים של הבמאי התאילנדי שזכה בקאן השנה, שיש לו שם ארוך אבל כולם קוראים לו ג'ו. הורדתי באינטרנט את טרופיקל מאלאדי שלו, סרט שזכה בפרס בקאן כשטרנטינו היה בין השופטים. זה סרט שבנוי בצורה מעניינת – שני סיפורים נפרדים, שניהם סיפורי אהבה הומוסקסואלים, שאחת הדמויות היא חייל. איזה לא מתאהבים, על מה השכנה הזאת דיברה, הם רק מתאהבים.

המשך יבוא, הערב אלך לקולנוע המקומי ואראה איזה סרט, עם תרגום לאנגלית יש לקוות.

בחודשים האחרונים אני גרה על אי. לא מבודד, אבל אי. יש בו אפילו קולנוע אחד, שכרגע מקרינים בו את שרק 4 ועוד כמה סרטים בתאילנדית. כבר כמה חודשים שאני על האי ועדיין לא ביקרתי בקולנוע. אני מתחילה לחשוב שאולי כל הרעיון של קולנוע מתחיל להיות קצת לא רלוונטי.

מתחיל? יש מי שבגלל האינטרנט כבר בכלל לא מתקרבים לקולנוע, אבל אני תמיד אהבתי את האוירה, את המסך הגדול, את קהל הצופים. ודוקא בגלל האינטרנט, שגורם לי ולרבים כמוני להישאר בבית רוב היום ולתקשר עם אנשים אחרים דרך תיווך של 1 ו-0 – דווקא בגלל האינטרנט ראיתי את הצורך בקולנוע.

אבל משהו באורך של הסרטים היום נראה לי לא עובד. שעה וחצי נראה קצר מדי, ויוצר תחושה מלאכותית כשבאים באמת להעביר גיבורים עם רגשות מורכבים. ושעתיים וחצי, שהסתמן כסוג של סטנדרט חדש, נראה קצת מתיש ובדרך כלל לא מנוצל היטב. ראו ערך סינקדוכה ניו יורק (למרות שאני מאוד משתדלת שלא להסתבך עם צ'רלי קאופמן).

סרטים קצרים יותר, בסגנון הסרט האחרון שספייק ג'ונז שיחרר לרשת, בערך חצי שעה, נראים כמו משהו שבאמת מתאים בעיקר לרשת.

אז מה?

בדמיוני אני רואה כרטיס לקולנוע שמוגבל ליממה, במהלכה אפשר לצאת ולהיכנס כמה שרוצים. הסרטים מוקרנים בערבוביה של אורכים וז'אנרים, הסאונד קצת חזק מדי ואנשים שמסתובבים לא מפריעים. קולנוע חי, נושם, קולנוע קצת פחות מהודק. משהו שהיה משתלב טוב בסרט מוקדם של אלמודובר, משהו שאפשר לראות בו הכל.

פעם היה את הסינמטק הצרפתי, והוא היה אמור להיות החלל הזה. היום זה נעלם, וסינמטקים, בעיקר כמו שאני מכירה אותם מישראל ומברלין, נראים יותר כמו מוזיאון מאשר כמו קולנוע. האופציה שנשארת היא המגה פלקסים, ובהם באמת טמון הפוטנציאל. תחשבו על זה – מתוך עשרה בתי קולנוע במגה פלקס אחד, יוקדש קולנוע אחד למטרה הזאת. כרטיס יעלה יותר, אבל הכניסה החופשית שווה הכל. הסוף לעידן האולמות הקפואים הריקים והשקטים. הקולנוע כקרנבל. אמן.

ובמקום זה, נניח, לכתוב ספר. או שירה. או איזו מסה קלילה.

מה שחשוב זה לכתוב.

אני עכשיו מתחילה לכתוב רעיון שיש לי לספר. אני יודעת שחשוב לסיים דברים שמתחילים, והדראפט הראשון שלי לתסריט עדיין מחכה לי בסביבות המאורע המחולל, אבל בינתיים נוח לי יותר עם פרוזה. גם את הדראפט הראשון התחלתי כסיפור, אני חושבת שהטכניקה הזו עוזרת לי לבדוק כל מיני רעיונות שעולים לי, וגם על הדרך להכיר את הדמויות של יותר טוב ולהבין מה אני בעצם מספרת (או מנסה לספר).

אני עוזבת את הארץ בקרוב ואצטרך לחיות במקום שאינו דובר עברית – מה שאומר שהכתיבה שלי תשתנה. זה יהיה קשור לזמן שלי עם עצמי, תחושה של זרות, אולי אפילו מין שליחות. כתיבה מתוך צורך. וחוץ מזה, יהיה את הפלוס האדיר של לכתוב על הלפטופ בבתי קפה בלי לדאוג שהבחור מאחורי קורא מה שאני כותבת (היום אם אני כותבת מחוץ לבית אני מקטינה את הפונט ל-7.5, לא קוראת מה שאני כותבת תוך כדי, לטובת הפרטיות).

דיברתי עם חברה על הסרטים העצובם והמדכאים שראיתי לאחרונה, והיא אמרה לי שאולי זה גם עניין של גיל, שכשמתבגרים לא רוצים לראות דברים רעים או עצובים. זה נכון שאני משתדלת לא לשמוע/לקרוא חדשות. ואני מסכימה שרוב הסרטים נראים לי מאוד עצובים באופן בלתי נסבל במיוחד מאז הפכתי לאם, אבל עדיין. יש לי תחושה שהיום עושים את העצבות והייסורים כל כך ריאליסטיים בקולנוע, ששוכחים שזה עדיין מדיום בידורי. ואני לא מדברת על קומדיות סוג ז', אני מדברת על בידו כמו שקוראסאווה יכול היה לעשות, או אנטוניוני. הם לא עשו סרטים קלילים, והרבה פעמים האירועים בסרט היו שליליים – כך בנויים סרטים – אבל היה סגנון שידע להעביר את הכל בצורה שתגרום להנאה, ולא לחשק לברוח מהאולם. וברגמן, איך לא הזכרתי את ברגמן?

היה היו.

הסרט השלישי ברשימת סרטי הפלאשבקים האכזריים שאני רואה לאחרונה: אחרי שאטראיילנד ופרשס. גם כאן גיבור מיוסר, וצפייה שהיא לעיתים מאוד לא מתגמלת. המשחק טוב, וברגעים בהם הסרט קליל יותר הוא עובד הרבה יותר טוב. הרגעים של הדרמה הכבדה מעיקים ולעיתים אפילו לא לגמרי אמינים, מבחינה תסריטאית. לא ברור מה העיקר בסרטף אם זה פרשת הרצח שהגיבור מנסה לפענחה 25 שנה אחרי שפרש מהמשטרה, או פרשת האהבה הלא פתורה שגם אותה הוא מנסה לסגור (וכאן אני חייבת להזכיר את הסיום התמוה, בעיקר מבחינת טון, של הסרט. לא אמין, לא עובד, לא קשור).

אין לי מושג איך מקבלים מועמדות לאוסקר, אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה הוא אחד מחמשת הסרטים הלא-באנגלית הטובים של 2009. כנ"ל לגבי עג'מי. אני באמת תוהה אם מנסים בהוליווד לייצר את האשלייה שהם עושים את הקולנוע הטוב ביותר בעולם. כי אם זה הסרט שזוכה באוסקר, כנראה, כך הם מצפים שנחשוב, אין ממש מה לחפש מחוץ לאולפנים בארץ השמש. תיאוריית קונספירציה, אבל היחידה שמסבירה את המעמד שהסרט הזה קיבל. כנ"ל עג'מי.