הרבה זמן לא כתבתי כאן, כנראה לא היה לי מה להגיד, או אולי פשוט לא נתתי לעצמי את הזמן לכתוב ולבדוק אולי בכל זאת יש לי מה להגיד. כי לא משנה איזה התפתחויות טכנולוגיות המאה הקרובה עוד תביא עלינו, לגשר על המעבר בין הראש לכתב זה כל ההבדל. כמו שמישהו אמר (מי זה היה באמת?) שאת השירים הכי יפים שלו הוא אף פעם לא כתב. הם בראש, נעלמים ברגע שמופיעים. בעיית ההווה הנעדר הנצחי.

נו תירוצים תירוצים. בסופו של דבר לא כתבתי כי הסתובבתי בעולם, מתרחקת עם כל טיסה ממה שחשבתי שאהיה אחרי הלימודים – תסריטאית. אם יש משהו שתסריטאי (מתחיל) צריך – זה מקום קבע. שולחן קבוע לשבת עליו ומתוך פרספקטיבה אחת לכתוב את הזמן שמשתנה באלפי תמונות מדוייקות.

בכל מקרה,
אני בברלין עכשיו. כנראה לתקופה ארוכה. כנראה שכדאי שאכתוב שוב. תסריטים, ולא רק פוסטים.

אבל עד שזה יקרה אני אספר כאן על ברלין. מקומות ישראלים בברלין, מקומות אחרים. השכונה שלי, השכנים שלי.
יש לי שכן אחד ממש מפורסם ואני אנסה להימנע מלהזכיר אותו.
זה גורם לי להרגיש קטנה,
ואני לא רוצה להרגיש קטנה בבית שלי.

לא קטנה כי הוא סלב, קטנה כי הוא הגשים את עצמו. כי יש מישהו, שהתקרה שלי היא הרצפה שלו, שעושה את כל מה שרציתי לעשות.
אבל אמרתי שאני לא אזכיר אותו.

יש לי אתר (אחר) ובו אני כותבת הרבה על טלויזיה וקולנוע. האתר ההוא הוא העבודה שלי. פה זה מין יומן.
אני לא מנסה למשוך קהל, לא מנסה להיות מעניינת, לא מנסה כלום.
פשוט כותבת על החיים פה, בעיר שכולם כבר קוראים לה תל אביב השנייה.

שלשום פיספסתי הופעה של פרווה חמה בברלין. התכוונתי ללכת, פשוט שכחתי מזה. כנראה ראיתי עוד פרק על המחשב, מה שלא יהיה.
אני חושבת שהם יופיעו פה שוב. ואם לא הם, יהיה מישהו אחר. תמיד יש משהו בעיר הזאת.

מסעדה מומלצת בקו-סאמוי

ניסינו גם את הספגטי שלהם (רוטב עגבניות, פטריות ועוף) – מצויין.

אני אשתדל בפוסטים הבאים לעדכן על עוד מסעדות נחבאות על האי.

כשלומדים תסריטאות באוניברסיטת תל אביב רוב השיעורים מתנהלים בצורה דומה: המורה (בניגוד למרצה, כי הם לא מאוד מרצים במגמת תסריטאות, זה יותר כמו מגמה בתיכון) – אז המורה עובר תלמיד-תלמיד (בניגוד לסטודנט, כי במגמת תסריטאות מרגישים יותר כמו בכיתת בית-ספר קטנה ומגובשת) – אז המורה עובר תלמיד-תלמידה ובודק שיעורים. כלומר, התלמידה צריכה לקרוא סצנה שכתבה, או סינופסיס לסרט, או שהיא בוחרת עוד תלמידים ויחד מקריאים תסריט קצר וכו'.

כשעוסקים בפיתוח לסדרת טלויזיה, או לסרט קולנוע, אחת השאלות שנשאלו באופן קבוע היתה – "למה זאת סדרה?" (או, "למה זה סרט ולא סדרה?"). כל נושא שהוא אפשר לספר בכל מיני דרכים ודרך אינספור סיפורים. כל סיפור אפשר לספר דרך נקודות מבט שונות ומפרספקטיבה שונה, ומתקבלים סיפורים שונים בתכלית. אז כמעט תמיד בשיעורים באוניברסיטה העניין היה שמי שהציג את הרעיון לא היה לחלוטין מגובש לגבי הסיפור שהוא בעצם רוצה לספר.

אני עובדת עכשיו על תסריט חדש, אחרי תקופה ארוכה יחסית שבה בעיקר קראתי תסריטים של אחרים וכתבתי ביקורות על מה שקראתי. לראשונה מאז סיום הלימודים באוניברסיטה אני באמת מרגישה שמתחשק לי לכתוב תסריט ושיש סיפור שאני רוצה לספר. אבל, כמו באותם ימים באוניברסיטה, הבנתי פתאום שאני לא באמת יודעת מהו הסיפור האמיתי שאני מספרת, ובינתיים יש לי רק את הרקע, הדמויות, ותבנית העלילה הכללית.

החלטתי לעשות לעצמי אוניברסיטה, ולנסות לפתח את אותן הדמויות והסיטואציות לשני תסריטים שונים, או בתור התחלה לשתי הצעות שונות – אחת הצעה לתסריט לסרט, השניה הצעה לסדרת טלויזיה. אני אכתוב כאן על ההתפתחות של שתי ההצעות הללו, וכשאתקדם לשלב של סצנות לנסיון וכו' – אעתיק אותן כאן בבלוג.

ועל ההבדל המהותי בין תסריט לסרט לבין תסריט לסדרה – בפוסט הבא.

אז בעקבות פוסט שקראתי לאחרונה בפריק, ואחרי ביקורת אוהדת שקראתי בבלוג אחר, הורדתי את העונה השנייה של ארצות הברית של טארה. אתמול בלילה ההורדה הסתיימה סופסוף והתיישבתי על המיטה עם הלפטופ וראיתי שלושה פרקים ברצף. הייתי רואה עוד הרבה יותר, אבל הבן זוג התחיל להתלונן על הרעש.

עצם העיסוק בדמות עם מחלה נפשית מעניין אותי, וזה לא ממש חדש. לפני שנתיים כתבתי ניתוח לתסריט של בני וג'ון, ניתוח שהתבסס רק על התסריט ולא על הסרט עצמו שהיה שונה באופן מהותי. בכל מקרה, באותו הניתוח כתבתי שהסכיזופרניה של ג'ון מוצגת בתסריט כעודף רגישות שמופיעה מתי שזה משרת את התסריטאי.

בצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה השנייה של טארה, לא יכולתי לשאול את עצמי למה רק דמות אחת מתוך שלוש הזהויות של טארה מופיעה. ודווקא במקרה הזה ברור לי שזה מבוסס על אופי המחלה במציאות – אצל חולים רבים דמות אחת משתלטת בתקופה מסויימת. ובכל זאת, כשזה מגיע בסדרת טלויזיה אני שואלת את עצמי אם זה בעיקר נוח לתסריטאי ומה המשמעות הדרמטית של זה.

לא עניתי לעצמי על השאלות האלו בינתיים, והנה עוד שאלה. מה גורם להתפרצות המחלה אצל טארה? לפי שלושת הפרקים האלו (ואני מזכירה כאן שלא צפיתי בעונה הראשונה) – היחסים שלה עם בעלה. לפעמים הוא מתנהג כמו אוטיסט, לפעמים כמו אדיוט, אבל החיוך שלו מקסים וכנראה שגם על טארה זה עובד, לפחות עד שאחת הדמויות שלה חושבת שהגיע הזמן לנקמה.

טארה היא דמות נוקמת, והיא נוקמת דרך הזהויות האחורות שלה, ובאופן עקיף. בתור אחת שמעריכה נקמות, אני מאוד נהנית לראות את הטריגר שמתסיס את הדמויות הפנימיות בטארה (בינתיים כאמור רק אחת מהן, באק) – וגורם להן לצאת החוצה ולהשתלט לטארה על הגוף.

זהו בינתיים על טארה, המשך יבוא.

אז נניח שהנושא שאתם כותבים עליו לא למרי מוכר לכם. זאת אומרת, נניח שמה שהתחיל את כל התסריט שלכם בראש היתה איזו דמות שעניינה אתכם, אבל הדמות הזאת התחילה להיכנס למקומות שאתם לא ממש הרגשתם נוח איתם. לא ממש ידעתם מה קורה שם, ולכן לא תוכלו לכתוב משהו אמיתי או טוב על הנושא. תמיד אומרים בבתי ספר לתסריטאות לכתוב רק מהעולם שלנו, ממה שאנחנו מכירים. ואתם חושבים, נו באמת, הרי יש אלפי סרטי מדע בדיוני וסרטי אקשן וכו', ותסריטאים הם בדרך כלל לא מיליונרים שמשייטים בחלל או חברים במאפיה המקומית. העניין הוא, שכל העניין הזה עם עלילה חיצונית הוא באמת רק קישוט, ובעצם הסרטים מדברים על דברים אחרים, מהעולם הפנימי של הדמויות, ושם זה המקום שבדרך כלל התסריטאי מכניס את העולם שלו.

אז איך הוא כתב את כל העלילה הנהדרת בחלל? או את העלילה המשנית על הריגול? אוה, זה כבר תחקיר. כשהייתי באוניברסיטה לקחתי קורס לתחקיר עם דליה קרפל. אני יודעת שהיא היתה שנויה במחלוקת, היו מי שאהבו אותה מאוד ומי שלא יכלו להעביר איתה דקה. אני הייתי בקבוצה השניה, ובאמת ששנאתי את שיעור התחקיר שהיא העבירה. העניין הוא, שדליה קרפל יודעת דבר או שניים על תחקיר, ובסופו של דבר היא לימדה אותי לא מעט, בעיקר בכל מה שנוגע לנקודות שדורשות תחקיר ולאן זה מוביל אותנו.

כי ברגע שאתם ניגשים לתחקיר, ואתם כתסריטאים חייבים להיות נפשית מוכנים לכך, התסריט שלכם משתנה כל הזמן. פתאום מה שחשבתם על הסיטואציה לא מתאים, או לא מממש את הדרמה בצורה המירבית, והניצול המירבי של הדרמה הוא הבסיס של כל תסריט טוב.

אני תמיד מתחילה את התחקיר שלי באינטרנט. נכון, בשביל השקט וצמצום ההפרעות הספרייה היא המקום הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר אני מוצאת הכי הרבה מידע מהשולחן שלי. אני פותחת את גוגל ומתחילה לחפש תמונות, חדשות, וכל דבר אחר שקשור. נניח כשפעם כתבתי תסריט על מנקה בעירום (אוי איזו דמות הוא היה! תמיד קיוויתי לפגוש אותו פעם במציאות) אז מצאתי בלוג של ברזילאי שמנקה בדירות בלונדון, והבלוג שלו היה לי מקור מידע מצויין. האמת היא, בלוגים זה בכלל מקור מידע מצויין, כי גם אם הם מנוהלים על ידי חברות, תמיד מנסים לתת להם הרגשה של כתיבה יותר אישית ומי שכותב בהםמ מרגיש יותר חופשי לכלול בהם כל מיני פיסות אינפורמציה שהופכות כל נושא ליותר מלא ואמיתי.

נניח אתם צריכים לעשות תחקיר לתסריט בנושא ריגול. אז יש את כל העניין עם הטכנולוגיה, כל הגאג'טים של ג'יימס בונד והחברים שלו. אז יש אתרים גדולים שמפרטים סוגי ציוד וכו', ויש בלוגים של כאלה שקונים, מפרקים ובודקים מבפנים מה יש בכל הציוד הנהדר הזה. עכשיו, כשאתם יודעים מה יש באמת בתוך המכשיר, יש לכם עכשיו יותר ידע לגבי מה באמת אפשר לעשות איתו, מה נקודות התורפה שלו, למה הוא אמור לשמש ולמה הוא יכול לשמש עם כמה טוויקים. בקיצור, מסתם מכשיר שזרקתם לתסריט ושמתם ביד של הדמות שלכם, יש לכם עכשיו אלמנט תסריטאי מורכב עם פוטנציאל דרמטי אמיתי. ממש כמו דמות.

וככה אני מציעה לכם להתייחס לכל אלמנט בתסריט, כמו שאתם מתייחסים לדמות. אז נכון, מכשיר ההקלטה המתוחכם אולי לא רוצה כלום באמת, אבל אם תפתחו לו את הברים, תגלו שבכל מכשיר יש קונפליקט. וכשיש קונפליקט יש סיכוי לדרמה.

יאללה, תפתחו גוגל ותתחילו לגלוש. אגב, מקום טוב להתחיל זה הבלוג הזה, שהוא בעצם אוסף של בלוגים משובחים במיוחד, בכל מיני נושאים. כי בתכלס, דרך גוגל לבד הרבה פעמים הזמן מתבזבז במהירות מדהימה.

אני כרגע תסריטאית ללא עבודה, וללא שום פרוייקט באופק. כמובן, תמיד יש הבטחות, תמיד יש דיבורים על אפשרויות קלושות יותר או פחות. אבל אליו הם דיבורים, פטפוטי סרק מבחינת מי שאוהבת להאמין למילים כתובות יותר מאשר למילים נאמרות, נלחשות, או מתמלמלות. בקיצור, הגעתי למצב שאין לי עבודה, אני תסריטאית מובטלת, והעתיד לא נראה כל כך טוב מבחינתי.

אני יודעת שתמיד אמרתי (וכתבתי, גם לעצמי), שחייבים להמשיך ולכתוב. תמיד, לא משנה מה, העיקר לכתוב. אבל בעידן האינטרנט, אני חושבת שהקלות של המילה הכתובה מבטלת את הערך שלה. עם כל כך הרבה תוכן שיווקי, בלוגים לעובדי משרד משועממים – מה באמת התועלת בלכתוב משהו שהוא לא בצורת סיפור או תסריט?

אני לא כותבת את השאלה הזו כאן כי יש לי תשובה – אני עדיין מחפשת את התשובה בעצמי. אני נמצאת על צומת דרכים, במקום בו אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת לדחוף את עצמי כתסריטאית עוד קדימה (וזה אומר המון שעות כתיבה להארד דיסק וללא תוצאות בשנתיים הקרובות לפחות) – או אם אני מוותרת, כאן ועכשיו, ומחליטה שאת הכתיבה שלי אני אממש בדרכים אחרות, קלות יותר, ולא דרך המסך.

אני כותבת עכשיו הרבה לאינטרנט, כל מיני אתרים שצריכים תוכן בכל מיני נושאים משונים או משעממים. לפעמים זה כיף גדול ואני זוכה להמציא סיפורים שמתפרסמים כמשהו שקרה באמת (וכאן זה המקום להזכיר שהאינטרנט זו הפיקציה הגדולה של המאה הזו מבחינתי, למרות שזה כרגע מה שמשלם את החשבונות שלי) – אבל בדרך כלל זו כתיבה שיווקית ודי משעממת. אני לא עיתונאית, הלו!

זה, קצת פורקן. בשבוע הבא מגיע לבקר אותי חבר טוב, שהוא במקרה גם תסריטאי, שעובד יפה ומצליח בתעשייה המקומית הקטנה שלנו. הוא מגיע לבקר אותי כאן, רחוק מהארץ, רחוק מהפוליטיקות של הברנז'ה. אולי ממנו תבוא גם בשורה?

אז לקחתי את האופנוע בלילה ודהרתי דרך הג'ונגל אל הכביש הראשי ומשם לאולם הקולנוע. הריק.
ממש לפני שהסרט התחיל הגיעה עוד בחורה וזה מאוד שימח אותי. העניין הוא שלפני הקרנת הסרט יש את ההמנון התאילנדי ותמונות של המלך והמלכה ותאילנד המפוארת מוקרנות על המסך, וחייבים לקום. ידעתי את זה כבר מראש וקצת חששתי להיות לבד באולם – לעמוד? לא לעמוד? האם המקרין יציץ עלי ויצחק? ולמה חייבים להתענות לפני סרט?
אז שמחתי שהבחורה הגיעה והתיישבה בשורה שלי, וכשהתחיל ההמנון נדמה לי שאני אפילו קמתי לפניה ושתינו עמדנו, ואז זה נגמר, והסרט סופסוף התחיל.

מדובר בקומדיה די מטופשת בשם קאו ראק (סליחה בתאילנדית/קוריאנית??), שמספרת על בחורה (שלא הצלחתי לנחש את הגיל שלה, היא התנהגה כמו בת 12 אבל נראתה כמו בת 22) שמאוהבת בכוכב סדרת טלויזיה קוריאני, ויחד עם המשפחה שלה וכמה חברים מגיעה לביקור של כמה ימים בסטודיו בקוריאה. איכשהו הכוכב מתאהב בה (לא ממש ברור, מהבחינה הזו חשבתי שאולי זה נכון ותאילנדים לא באמת מתאהבים), עד שהוא צריך לבחור בינה לבין הקריירה שלו (שוב, לא ממש ברור).

סרט לא טוב, אבל כמה נקודות עשו אותו למאוד מעניין מבחינתי:

1. בקטעים שהם מתוך הסדרה הקוריאנית כביכול, יש ביקורת כלפי המלך הקשוח שמוצג בתור האיש הרע.
2. בסרט יש התייחסות לעם התאילנדי כמי שמאמין במיתוסים ובכלל נהנה ללכת כעיוור קדימה.

מאוד מעניין, במדינה בה אסור לצחוק על המלך ובה בכל מקום יש תמונות שלו ושל המלכה, איך מעבירים בצורה של חצי-צחוק ביקורת על מוסד המלוכה, ועל קונפורמיזם בכלל. זה במיוחד מעניין לאור האירועים של החודשים האחרונים בבנקוק.

חודש אחרי שהמהומות בבירה הופסקו, קראתי מאמר בבנקוק פוסט, של מישהו שטען שמאוד גרוע שהאירועים האלימים כמעט ונשכחו, וזה יהיה נורא במיוחד אם כל מה שקרה לא ישפיע על המציאות. הוא התייחס לתאילנדים כאל עם שנהנה להכניס את הראש לחול ולחיות בשאנטי, מאי פן ראי (זה לא משנה, בתאילנדית).

מתחיל להיות לי מאוד מעניין בבית הקולנוע!

הנה קטע מהסרט:

אופס, חייבת לתקן – מסתבר שהסרט הוא הפקה קוריאנית. אז זה לא סרט תאילנדי בכל זאת. אז הביקורת וכו' היא מצד קוריאה ולא מצד תאילנד. בכל מקרה, עדיין מדברים שם על התאילנדים, והם מדברים בתאילנדית רוב הזמן והשחקנים ברובם תאילנדים.

אז בגלל שאני פה, ובגלל שהשנה הזוכה הגדול בפסטיבל קאן הוא במאי תאילנדי, חשבתי שכדאי לי להכנס יותר לעומק של הקולנוע התאילנדי.
הפעם באמת שלא מדובר באהבה נטו לקולנוע, או באיזשהו צורך לחמוק לעולם אחר למאה דקות פחות או יותר. הפעם מדובר בעניין אנושי, של להבין את האנשים שבקרבם אני חיה. שכנה אמרה לי שהתאילנדים לא מתאהבים. מישהו אחר אמר לי שההגיון המערבי לא עובד אצלם. אני ספקנית לגבי כל תובנה כזו שמגיעה מחברי למערב, אני לא מאמינה שתאילנדים לא מתאהבים. אולי הם מתאהבים יותר מדי. אולי הם פשוט הרבה יותר אינדיבידואלים. עניין המשפחה מורכב אצלם, למשל. והם הרבה יותר רגועים בכל מה שקשור להפתעות בחיים, או גורל, או מזל רע. איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

בגלל כל זה מאוד עניין אותי להכנס לקולנוע התאילנדי לעומקו. לפני כמה שנים, בעיצומה של התקופה האסיאתית שלי באוזן השלישית, ראיתי כמה סרטים תאילנדים. חיים אחרונים ביקום, של הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, היה אחד הסרטים הטובים. סרט עדין, מעניין, שרק להיזכר בו וברור שהשכנה שלי לא יכולה להיות צודקת עם הטענה שלה שהם לא מתאהבים.

רציתי לראות כמה מהסרטים של הבמאי התאילנדי שזכה בקאן השנה, שיש לו שם ארוך אבל כולם קוראים לו ג'ו. הורדתי באינטרנט את טרופיקל מאלאדי שלו, סרט שזכה בפרס בקאן כשטרנטינו היה בין השופטים. זה סרט שבנוי בצורה מעניינת – שני סיפורים נפרדים, שניהם סיפורי אהבה הומוסקסואלים, שאחת הדמויות היא חייל. איזה לא מתאהבים, על מה השכנה הזאת דיברה, הם רק מתאהבים.

המשך יבוא, הערב אלך לקולנוע המקומי ואראה איזה סרט, עם תרגום לאנגלית יש לקוות.

בחודשים האחרונים אני גרה על אי. לא מבודד, אבל אי. יש בו אפילו קולנוע אחד, שכרגע מקרינים בו את שרק 4 ועוד כמה סרטים בתאילנדית. כבר כמה חודשים שאני על האי ועדיין לא ביקרתי בקולנוע. אני מתחילה לחשוב שאולי כל הרעיון של קולנוע מתחיל להיות קצת לא רלוונטי.

מתחיל? יש מי שבגלל האינטרנט כבר בכלל לא מתקרבים לקולנוע, אבל אני תמיד אהבתי את האוירה, את המסך הגדול, את קהל הצופים. ודוקא בגלל האינטרנט, שגורם לי ולרבים כמוני להישאר בבית רוב היום ולתקשר עם אנשים אחרים דרך תיווך של 1 ו-0 – דווקא בגלל האינטרנט ראיתי את הצורך בקולנוע.

אבל משהו באורך של הסרטים היום נראה לי לא עובד. שעה וחצי נראה קצר מדי, ויוצר תחושה מלאכותית כשבאים באמת להעביר גיבורים עם רגשות מורכבים. ושעתיים וחצי, שהסתמן כסוג של סטנדרט חדש, נראה קצת מתיש ובדרך כלל לא מנוצל היטב. ראו ערך סינקדוכה ניו יורק (למרות שאני מאוד משתדלת שלא להסתבך עם צ'רלי קאופמן).

סרטים קצרים יותר, בסגנון הסרט האחרון שספייק ג'ונז שיחרר לרשת, בערך חצי שעה, נראים כמו משהו שבאמת מתאים בעיקר לרשת.

אז מה?

בדמיוני אני רואה כרטיס לקולנוע שמוגבל ליממה, במהלכה אפשר לצאת ולהיכנס כמה שרוצים. הסרטים מוקרנים בערבוביה של אורכים וז'אנרים, הסאונד קצת חזק מדי ואנשים שמסתובבים לא מפריעים. קולנוע חי, נושם, קולנוע קצת פחות מהודק. משהו שהיה משתלב טוב בסרט מוקדם של אלמודובר, משהו שאפשר לראות בו הכל.

פעם היה את הסינמטק הצרפתי, והוא היה אמור להיות החלל הזה. היום זה נעלם, וסינמטקים, בעיקר כמו שאני מכירה אותם מישראל ומברלין, נראים יותר כמו מוזיאון מאשר כמו קולנוע. האופציה שנשארת היא המגה פלקסים, ובהם באמת טמון הפוטנציאל. תחשבו על זה – מתוך עשרה בתי קולנוע במגה פלקס אחד, יוקדש קולנוע אחד למטרה הזאת. כרטיס יעלה יותר, אבל הכניסה החופשית שווה הכל. הסוף לעידן האולמות הקפואים הריקים והשקטים. הקולנוע כקרנבל. אמן.

לרגל אירוח כמה בני משפחה החלטנו שהגיע הזמן לבקר באחת המסעדות הידועות על האי, יאמאטו. המסעדה היפנית (השף והבעלים גם יפנים, ועל הקטנוע של המלצרית יש המון מדבקות של הלו קיטי) – המסעדה הזו נמצאת באחת הסמטאות הקטנות במרכז צ'אוונג, באזור שאני קוראת לו הסוהו של סאמוי, מול מלון Centara, ב- Soi Colibri. הגענו לצהריים מאוחרים, סביבות ארבע וחצי, והמסעדה היתה ריקה. חיברו בשבילנו בזריזות ובחיוכים שני שולחנות והתחלנו לעיין בתפריט.

גם למי שלא חובב יפניות, המסעדה מציעה מספיק מאכלים לבחור ביניהם. יקיטורי עוף, סלמון מטוגן, וכו. הסושי מצויין, טעמנו את הרול קליפורניה ואת הטמפורה שרימפס רול. אני הזמנתי גם מנה של סלט טונה ואבוקדו (טונה נא, אבוקדו, ורצועות אצה) – סלט מדהים שחיסלתי לבד ובמהירות. הקטנצ'יק זלל מרק אטריות עם שרימפס טמפורה, ונהנה מאוד גם מקציצות הסלמון המטוגנות.

הכל היה טעים, טרי, ומאוד יפני. המחיר לחמישה פלוס תינוק רעב הסתכם ב-2300 בהט. כולל כמה בירות יפניות.

התאהבתי.