מסעדה מומלצת בקו-סאמוי

ניסינו גם את הספגטי שלהם (רוטב עגבניות, פטריות ועוף) – מצויין.

אני אשתדל בפוסטים הבאים לעדכן על עוד מסעדות נחבאות על האי.

אז לקחתי את האופנוע בלילה ודהרתי דרך הג'ונגל אל הכביש הראשי ומשם לאולם הקולנוע. הריק.
ממש לפני שהסרט התחיל הגיעה עוד בחורה וזה מאוד שימח אותי. העניין הוא שלפני הקרנת הסרט יש את ההמנון התאילנדי ותמונות של המלך והמלכה ותאילנד המפוארת מוקרנות על המסך, וחייבים לקום. ידעתי את זה כבר מראש וקצת חששתי להיות לבד באולם – לעמוד? לא לעמוד? האם המקרין יציץ עלי ויצחק? ולמה חייבים להתענות לפני סרט?
אז שמחתי שהבחורה הגיעה והתיישבה בשורה שלי, וכשהתחיל ההמנון נדמה לי שאני אפילו קמתי לפניה ושתינו עמדנו, ואז זה נגמר, והסרט סופסוף התחיל.

מדובר בקומדיה די מטופשת בשם קאו ראק (סליחה בתאילנדית/קוריאנית??), שמספרת על בחורה (שלא הצלחתי לנחש את הגיל שלה, היא התנהגה כמו בת 12 אבל נראתה כמו בת 22) שמאוהבת בכוכב סדרת טלויזיה קוריאני, ויחד עם המשפחה שלה וכמה חברים מגיעה לביקור של כמה ימים בסטודיו בקוריאה. איכשהו הכוכב מתאהב בה (לא ממש ברור, מהבחינה הזו חשבתי שאולי זה נכון ותאילנדים לא באמת מתאהבים), עד שהוא צריך לבחור בינה לבין הקריירה שלו (שוב, לא ממש ברור).

סרט לא טוב, אבל כמה נקודות עשו אותו למאוד מעניין מבחינתי:

1. בקטעים שהם מתוך הסדרה הקוריאנית כביכול, יש ביקורת כלפי המלך הקשוח שמוצג בתור האיש הרע.
2. בסרט יש התייחסות לעם התאילנדי כמי שמאמין במיתוסים ובכלל נהנה ללכת כעיוור קדימה.

מאוד מעניין, במדינה בה אסור לצחוק על המלך ובה בכל מקום יש תמונות שלו ושל המלכה, איך מעבירים בצורה של חצי-צחוק ביקורת על מוסד המלוכה, ועל קונפורמיזם בכלל. זה במיוחד מעניין לאור האירועים של החודשים האחרונים בבנקוק.

חודש אחרי שהמהומות בבירה הופסקו, קראתי מאמר בבנקוק פוסט, של מישהו שטען שמאוד גרוע שהאירועים האלימים כמעט ונשכחו, וזה יהיה נורא במיוחד אם כל מה שקרה לא ישפיע על המציאות. הוא התייחס לתאילנדים כאל עם שנהנה להכניס את הראש לחול ולחיות בשאנטי, מאי פן ראי (זה לא משנה, בתאילנדית).

מתחיל להיות לי מאוד מעניין בבית הקולנוע!

הנה קטע מהסרט:

אופס, חייבת לתקן – מסתבר שהסרט הוא הפקה קוריאנית. אז זה לא סרט תאילנדי בכל זאת. אז הביקורת וכו' היא מצד קוריאה ולא מצד תאילנד. בכל מקרה, עדיין מדברים שם על התאילנדים, והם מדברים בתאילנדית רוב הזמן והשחקנים ברובם תאילנדים.

אז בגלל שאני פה, ובגלל שהשנה הזוכה הגדול בפסטיבל קאן הוא במאי תאילנדי, חשבתי שכדאי לי להכנס יותר לעומק של הקולנוע התאילנדי.
הפעם באמת שלא מדובר באהבה נטו לקולנוע, או באיזשהו צורך לחמוק לעולם אחר למאה דקות פחות או יותר. הפעם מדובר בעניין אנושי, של להבין את האנשים שבקרבם אני חיה. שכנה אמרה לי שהתאילנדים לא מתאהבים. מישהו אחר אמר לי שההגיון המערבי לא עובד אצלם. אני ספקנית לגבי כל תובנה כזו שמגיעה מחברי למערב, אני לא מאמינה שתאילנדים לא מתאהבים. אולי הם מתאהבים יותר מדי. אולי הם פשוט הרבה יותר אינדיבידואלים. עניין המשפחה מורכב אצלם, למשל. והם הרבה יותר רגועים בכל מה שקשור להפתעות בחיים, או גורל, או מזל רע. איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

בגלל כל זה מאוד עניין אותי להכנס לקולנוע התאילנדי לעומקו. לפני כמה שנים, בעיצומה של התקופה האסיאתית שלי באוזן השלישית, ראיתי כמה סרטים תאילנדים. חיים אחרונים ביקום, של הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, היה אחד הסרטים הטובים. סרט עדין, מעניין, שרק להיזכר בו וברור שהשכנה שלי לא יכולה להיות צודקת עם הטענה שלה שהם לא מתאהבים.

רציתי לראות כמה מהסרטים של הבמאי התאילנדי שזכה בקאן השנה, שיש לו שם ארוך אבל כולם קוראים לו ג'ו. הורדתי באינטרנט את טרופיקל מאלאדי שלו, סרט שזכה בפרס בקאן כשטרנטינו היה בין השופטים. זה סרט שבנוי בצורה מעניינת – שני סיפורים נפרדים, שניהם סיפורי אהבה הומוסקסואלים, שאחת הדמויות היא חייל. איזה לא מתאהבים, על מה השכנה הזאת דיברה, הם רק מתאהבים.

המשך יבוא, הערב אלך לקולנוע המקומי ואראה איזה סרט, עם תרגום לאנגלית יש לקוות.

לרגל אירוח כמה בני משפחה החלטנו שהגיע הזמן לבקר באחת המסעדות הידועות על האי, יאמאטו. המסעדה היפנית (השף והבעלים גם יפנים, ועל הקטנוע של המלצרית יש המון מדבקות של הלו קיטי) – המסעדה הזו נמצאת באחת הסמטאות הקטנות במרכז צ'אוונג, באזור שאני קוראת לו הסוהו של סאמוי, מול מלון Centara, ב- Soi Colibri. הגענו לצהריים מאוחרים, סביבות ארבע וחצי, והמסעדה היתה ריקה. חיברו בשבילנו בזריזות ובחיוכים שני שולחנות והתחלנו לעיין בתפריט.

גם למי שלא חובב יפניות, המסעדה מציעה מספיק מאכלים לבחור ביניהם. יקיטורי עוף, סלמון מטוגן, וכו. הסושי מצויין, טעמנו את הרול קליפורניה ואת הטמפורה שרימפס רול. אני הזמנתי גם מנה של סלט טונה ואבוקדו (טונה נא, אבוקדו, ורצועות אצה) – סלט מדהים שחיסלתי לבד ובמהירות. הקטנצ'יק זלל מרק אטריות עם שרימפס טמפורה, ונהנה מאוד גם מקציצות הסלמון המטוגנות.

הכל היה טעים, טרי, ומאוד יפני. המחיר לחמישה פלוס תינוק רעב הסתכם ב-2300 בהט. כולל כמה בירות יפניות.

התאהבתי.