אז נניח שהנושא שאתם כותבים עליו לא למרי מוכר לכם. זאת אומרת, נניח שמה שהתחיל את כל התסריט שלכם בראש היתה איזו דמות שעניינה אתכם, אבל הדמות הזאת התחילה להיכנס למקומות שאתם לא ממש הרגשתם נוח איתם. לא ממש ידעתם מה קורה שם, ולכן לא תוכלו לכתוב משהו אמיתי או טוב על הנושא. תמיד אומרים בבתי ספר לתסריטאות לכתוב רק מהעולם שלנו, ממה שאנחנו מכירים. ואתם חושבים, נו באמת, הרי יש אלפי סרטי מדע בדיוני וסרטי אקשן וכו', ותסריטאים הם בדרך כלל לא מיליונרים שמשייטים בחלל או חברים במאפיה המקומית. העניין הוא, שכל העניין הזה עם עלילה חיצונית הוא באמת רק קישוט, ובעצם הסרטים מדברים על דברים אחרים, מהעולם הפנימי של הדמויות, ושם זה המקום שבדרך כלל התסריטאי מכניס את העולם שלו.

אז איך הוא כתב את כל העלילה הנהדרת בחלל? או את העלילה המשנית על הריגול? אוה, זה כבר תחקיר. כשהייתי באוניברסיטה לקחתי קורס לתחקיר עם דליה קרפל. אני יודעת שהיא היתה שנויה במחלוקת, היו מי שאהבו אותה מאוד ומי שלא יכלו להעביר איתה דקה. אני הייתי בקבוצה השניה, ובאמת ששנאתי את שיעור התחקיר שהיא העבירה. העניין הוא, שדליה קרפל יודעת דבר או שניים על תחקיר, ובסופו של דבר היא לימדה אותי לא מעט, בעיקר בכל מה שנוגע לנקודות שדורשות תחקיר ולאן זה מוביל אותנו.

כי ברגע שאתם ניגשים לתחקיר, ואתם כתסריטאים חייבים להיות נפשית מוכנים לכך, התסריט שלכם משתנה כל הזמן. פתאום מה שחשבתם על הסיטואציה לא מתאים, או לא מממש את הדרמה בצורה המירבית, והניצול המירבי של הדרמה הוא הבסיס של כל תסריט טוב.

אני תמיד מתחילה את התחקיר שלי באינטרנט. נכון, בשביל השקט וצמצום ההפרעות הספרייה היא המקום הטוב ביותר, אבל בסופו של דבר אני מוצאת הכי הרבה מידע מהשולחן שלי. אני פותחת את גוגל ומתחילה לחפש תמונות, חדשות, וכל דבר אחר שקשור. נניח כשפעם כתבתי תסריט על מנקה בעירום (אוי איזו דמות הוא היה! תמיד קיוויתי לפגוש אותו פעם במציאות) אז מצאתי בלוג של ברזילאי שמנקה בדירות בלונדון, והבלוג שלו היה לי מקור מידע מצויין. האמת היא, בלוגים זה בכלל מקור מידע מצויין, כי גם אם הם מנוהלים על ידי חברות, תמיד מנסים לתת להם הרגשה של כתיבה יותר אישית ומי שכותב בהםמ מרגיש יותר חופשי לכלול בהם כל מיני פיסות אינפורמציה שהופכות כל נושא ליותר מלא ואמיתי.

נניח אתם צריכים לעשות תחקיר לתסריט בנושא ריגול. אז יש את כל העניין עם הטכנולוגיה, כל הגאג'טים של ג'יימס בונד והחברים שלו. אז יש אתרים גדולים שמפרטים סוגי ציוד וכו', ויש בלוגים של כאלה שקונים, מפרקים ובודקים מבפנים מה יש בכל הציוד הנהדר הזה. עכשיו, כשאתם יודעים מה יש באמת בתוך המכשיר, יש לכם עכשיו יותר ידע לגבי מה באמת אפשר לעשות איתו, מה נקודות התורפה שלו, למה הוא אמור לשמש ולמה הוא יכול לשמש עם כמה טוויקים. בקיצור, מסתם מכשיר שזרקתם לתסריט ושמתם ביד של הדמות שלכם, יש לכם עכשיו אלמנט תסריטאי מורכב עם פוטנציאל דרמטי אמיתי. ממש כמו דמות.

וככה אני מציעה לכם להתייחס לכל אלמנט בתסריט, כמו שאתם מתייחסים לדמות. אז נכון, מכשיר ההקלטה המתוחכם אולי לא רוצה כלום באמת, אבל אם תפתחו לו את הברים, תגלו שבכל מכשיר יש קונפליקט. וכשיש קונפליקט יש סיכוי לדרמה.

יאללה, תפתחו גוגל ותתחילו לגלוש. אגב, מקום טוב להתחיל זה הבלוג הזה, שהוא בעצם אוסף של בלוגים משובחים במיוחד, בכל מיני נושאים. כי בתכלס, דרך גוגל לבד הרבה פעמים הזמן מתבזבז במהירות מדהימה.

אני כרגע תסריטאית ללא עבודה, וללא שום פרוייקט באופק. כמובן, תמיד יש הבטחות, תמיד יש דיבורים על אפשרויות קלושות יותר או פחות. אבל אליו הם דיבורים, פטפוטי סרק מבחינת מי שאוהבת להאמין למילים כתובות יותר מאשר למילים נאמרות, נלחשות, או מתמלמלות. בקיצור, הגעתי למצב שאין לי עבודה, אני תסריטאית מובטלת, והעתיד לא נראה כל כך טוב מבחינתי.

אני יודעת שתמיד אמרתי (וכתבתי, גם לעצמי), שחייבים להמשיך ולכתוב. תמיד, לא משנה מה, העיקר לכתוב. אבל בעידן האינטרנט, אני חושבת שהקלות של המילה הכתובה מבטלת את הערך שלה. עם כל כך הרבה תוכן שיווקי, בלוגים לעובדי משרד משועממים – מה באמת התועלת בלכתוב משהו שהוא לא בצורת סיפור או תסריט?

אני לא כותבת את השאלה הזו כאן כי יש לי תשובה – אני עדיין מחפשת את התשובה בעצמי. אני נמצאת על צומת דרכים, במקום בו אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת לדחוף את עצמי כתסריטאית עוד קדימה (וזה אומר המון שעות כתיבה להארד דיסק וללא תוצאות בשנתיים הקרובות לפחות) – או אם אני מוותרת, כאן ועכשיו, ומחליטה שאת הכתיבה שלי אני אממש בדרכים אחרות, קלות יותר, ולא דרך המסך.

אני כותבת עכשיו הרבה לאינטרנט, כל מיני אתרים שצריכים תוכן בכל מיני נושאים משונים או משעממים. לפעמים זה כיף גדול ואני זוכה להמציא סיפורים שמתפרסמים כמשהו שקרה באמת (וכאן זה המקום להזכיר שהאינטרנט זו הפיקציה הגדולה של המאה הזו מבחינתי, למרות שזה כרגע מה שמשלם את החשבונות שלי) – אבל בדרך כלל זו כתיבה שיווקית ודי משעממת. אני לא עיתונאית, הלו!

זה, קצת פורקן. בשבוע הבא מגיע לבקר אותי חבר טוב, שהוא במקרה גם תסריטאי, שעובד יפה ומצליח בתעשייה המקומית הקטנה שלנו. הוא מגיע לבקר אותי כאן, רחוק מהארץ, רחוק מהפוליטיקות של הברנז'ה. אולי ממנו תבוא גם בשורה?

לחיות את החלום: העבודה שלך לא מכריחה אותך לקום מהמיטה בשום שעה ספציפית. העבודה שלך יכולה להתבצע מכל מקום בעולם. כל מה שאת צריכה זה קישור לאינטרנט ואולי מזגן, תלוי במיקום. ועדיף שיהיה גם וואקום במקום עכבר, אחרת שורש כף היד יימחק וגם את תרגול היוגה היומי שלך תתקשי לבצע.
אז יש וואקום, יש לפטופ, יש קישור לאינטרנט. וזה מכניס מספיק כסף בשביל שתוכלי לחייך ולהגיד שאת עושה מה שאת אוהבת.
למי להגיד?
רוב שעות היום את מול המחשב. אין לך אולי בוס, אבל גם אין קולגות שמזמזמים לידך, דוקים גרעפסים מסריחים אחרי הצהריים וזורקים משהו מצחיק מדי פעם. את לבד מול המחשב, עובדת ביעילות בשעות שאת בוחרת, ומתגעגעת לשיחות המסדרון המטופשות של אז.
אז עבדת בחברת הייטק צעירה, אז לבשת שמלות כשהלכת לעבודה, אז היה מי ששאל אותך למה את נראית עייפה/רזה/נפוחה/עצבנית.
עכשיו המקסימום זה שהפוטושופ נתקע, ואת עושה ריסטרט. בלי מילים.

בקיצור, חיפשתי כמה עניינים אונליין ומצאתי את החברה הזאת, שמכניסה גם קטעי וידאו לוימאו. קטעי וידאו שגורמים לי להרגיש שאני חלק מחברה, שאני יושבת בשולחן שלי במשרד ומאחורי כמה חבר'ה מריצים ישיבה מתישה ולא יעילה במיוחד. בקיצור, שמתי את הוידאו הזה ברקע והרגשתי טוב. גם לי יש משרד.