הבוקר קראתי בחדשות שיש פיטורים בצוות הכותבים של להיט הזומבים שמדמם לי על מסך המחשב כבר חודשיים, הסדרה של איי.אמ.סי,
THE WALKING DEAD.
מאוד שמחתי לקרוא על השינוי הזה, למרות שבמחשבה שניה, יש סיכוי שהכותבים שפוטרו היו אחראים לדברים שיותר אהבתי בסדרה. למרות שמדובר בסדרה שהפכה באופן מיידי ללהיט (הפרק הלפני-אחרון בעונה נצפה על ידי 5 וחצי מיליון אמריקאים, פי שתיים ממספר הצופים של מד-מן, בממוצע) – יש לה הרבה בעיות ואם אלו יהפכו לתכופים יותר, יש סיכוי שאני אפסיק לצפות בה. ברגעים הטובים שלה, וואקינג דד היא שקטה, מדודה, קרירה. ברגעים הרעים שלה היא מזכירה את לוסט ורמות הסנטימנט והקיטש מחסלים את הגיבורים שלה ביעילות גבוהה בהרבה מזו של הזומבים.
אין מספיק רגעים של פחד בסדרה עכשיו, אלו נגמרו עם הפרק השני (מתוך שישה פרקים בעונה הראשונה), אחרי שהבנו איך הזומבים נראים ומה קורה כשנכנס לגוף הלבן שלהם גרזן. הומור בכלל נעדר, ומה שנשאר הם רגעים של אקשן (טוב) ורגעים של דרמה (רדודה בדרך כלל).
נקווה שהעונה השניה של וואקינג דד תדמה יותר לשני הפרקים הראשונים בעונה ולא לאחרונים.

זה מזכיר לי קצת את עקרות-בית נואשות, עוד סדרה עם עונות לא אחידות ברמתן ועם טון שמדי פעם שכח את עצמו. יש איזו קלילות בסדרה שמלווה בקריינות. איכשהו הקריינות שמה דברים בפרופורציה, ומאפשרת ריחוק וביקורת עצמית. זה עובד בעקרות-בית נואשות, וזה עובד גם במשועמם עד מוות. יש עוד הרבה סדרות שמשתמשות באפקט הזה, יותר או פחות (הפתיחה של איך פגשתי את אמא, למשל, או סוכן מחוק), אבל בעקרות-בית, שהיתה אחת הראשונות, הקריינות ממש מאפשרת את הסדרה.

האם יש מקום למין קריינות כזו בסדרת הזומבים? או שקריינות היא נחלתן הבלעדית של סדרות קומיות יותר? עוד על קריינות בסדרות טלויזיה בפוסט הבא, מבטיחה.

אדם ריפקין, שחקן ובמאי,יצר ב-2007 את תראה, סרט שהחומרים שלו נלקחו בלעדית ממצלמות אבטחה שמפוזרות בארה"ב. שלוש שנים אחר כך הקונספט מגיע לטלויזיה. אדם ריפקין לוקח חומרים ממצלמות אבטחה ויוצר מהן סדרת טלויזיה, שמתחילה לשדר השבוע בארה"ב בערוץ שואוטיים, בחצות. המון סקס ואלימות, המון סודות, או סודות לכאורה, והרבה מצבים קיצוניים. וככה נראה הפרומו:

לא נראה לי שזה משהו שהייתי קוראת לו סדרה, למרות שזה כן משהו סדרתי. אני גם יודעת שבריקייאוויק, איסלנד, היה פעם ערוץ כזה, ששם שידרו בזמן אמיתי ממצלמות האבטחה שפזורות בעיר. האנשים התנגדו לזה, בגלל אובדן הפרטיות. אני לא בטוחה כמה כוטח יש לאזרחים האמריקאיים להתנגד לדבר כזה, באומה שבה הסלב מעל הכל, אבל מה שבטוח – אני הייתי נהנית יותר לצפות בערוץ האיסלנדי מאשר בתוכנית הערוכה של ריפקין.

אבל יש ציצים, אז שיהיה בכייף.

בשנים בהן למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא הקרינו לנו את מילדרד פירס, הסרט זוכה האוסקר בכיכובה של ג'ואן קרופורד, מ-1941. בשנתיים הראשונות בחוג לקולנוע יש קורס שנקרא "בקיאות בסרטים", ושם הייתי מצפה למצוא את הסרט הזה. בכל מקרה, זה לא אסון כל כך גדול, כיוון שכנראה שהייתי די מואסת בסרט שהמסר שלו הוא שהנשים צריכות לחזור למטבח, וכל נסיון שלהם לעצמאות יחסל את מה שהכי יקר ללבן – המשפחה שלהן.

רשת הטלויזיה האמריקאית האהובה עלי החליטה לשחזק את הצלחת הסרט ההוא (שהוא בעצם אדפטציה לרומן באותו השם) ולהפיק מיני סדרה בכיכובה של קייט ווינסלט הנפלאה כל כך.

אני מאוד סקרנית לגבי העיבוד המחודש הזה – איך המסר על ענייני נשים ומטבחים יעבור מסך בזמן שלנו (כנראה בלי הרבה בעיות אבל עם לא מעט מייקאפ), ואיך המשבר הכלכלי של אז (הסרט מתרחש בזמן השפל הגדול בארה"ב) יראה היום, בזמן שארה"ב עדיין מתבוססת במשבר הכלכלי של ימינו.

וגם, וזה כבר מתחום הגוסיפ, האם קייט ווינסלט רזתה כל כך בשביל התפקיד הזה? בקטע מאתר הצילומים היא נראית רזה מתמיד. אני לא בטוחה שעוני זה דבר מרזה, אם להיזכר ברוזטה של האחים דרדן – עניי עירנו אוכלים ג'אנק ומשמינים מדאגות. ובכל זאת, בגדי התקופה מחמיאים לה מאוד. קייט המקסימה! כמה חבל שצריך לחכות בסבלנות עד 2011 כדי לרות את הסדרה הזו.

אז בעקבות פוסט שקראתי לאחרונה בפריק, ואחרי ביקורת אוהדת שקראתי בבלוג אחר, הורדתי את העונה השנייה של ארצות הברית של טארה. אתמול בלילה ההורדה הסתיימה סופסוף והתיישבתי על המיטה עם הלפטופ וראיתי שלושה פרקים ברצף. הייתי רואה עוד הרבה יותר, אבל הבן זוג התחיל להתלונן על הרעש.

עצם העיסוק בדמות עם מחלה נפשית מעניין אותי, וזה לא ממש חדש. לפני שנתיים כתבתי ניתוח לתסריט של בני וג'ון, ניתוח שהתבסס רק על התסריט ולא על הסרט עצמו שהיה שונה באופן מהותי. בכל מקרה, באותו הניתוח כתבתי שהסכיזופרניה של ג'ון מוצגת בתסריט כעודף רגישות שמופיעה מתי שזה משרת את התסריטאי.

בצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה השנייה של טארה, לא יכולתי לשאול את עצמי למה רק דמות אחת מתוך שלוש הזהויות של טארה מופיעה. ודווקא במקרה הזה ברור לי שזה מבוסס על אופי המחלה במציאות – אצל חולים רבים דמות אחת משתלטת בתקופה מסויימת. ובכל זאת, כשזה מגיע בסדרת טלויזיה אני שואלת את עצמי אם זה בעיקר נוח לתסריטאי ומה המשמעות הדרמטית של זה.

לא עניתי לעצמי על השאלות האלו בינתיים, והנה עוד שאלה. מה גורם להתפרצות המחלה אצל טארה? לפי שלושת הפרקים האלו (ואני מזכירה כאן שלא צפיתי בעונה הראשונה) – היחסים שלה עם בעלה. לפעמים הוא מתנהג כמו אוטיסט, לפעמים כמו אדיוט, אבל החיוך שלו מקסים וכנראה שגם על טארה זה עובד, לפחות עד שאחת הדמויות שלה חושבת שהגיע הזמן לנקמה.

טארה היא דמות נוקמת, והיא נוקמת דרך הזהויות האחורות שלה, ובאופן עקיף. בתור אחת שמעריכה נקמות, אני מאוד נהנית לראות את הטריגר שמתסיס את הדמויות הפנימיות בטארה (בינתיים כאמור רק אחת מהן, באק) – וגורם להן לצאת החוצה ולהשתלט לטארה על הגוף.

זהו בינתיים על טארה, המשך יבוא.

סדרה בדרך כלל נכתבת לא על-ידי תסריטאי יחיד, אלא על-ידי צוות כותבים. סדרות שונות נכתבות באופנים שונים, יש מקרים שהצוות ישב יחד לסיעור מוחות, יש מקרים (למשל בסדרה מסכים) שכל תסריטאי אחראי על ליין נפרד אותו הוא כותב בעצמו. בדרמה יומית, למשל, התסריטאי הראשי כותב מין טריטמנט של העונה, כאשר כל פרק כתוב באופן כללי יותר וללא דיאלוגים, ואז הדיאלוגיסטים נכנסים לתמונה וכותבים את הסצנות עצמם. כן, דיאלוגיסט, למרות שזה נשמע תפקיד מאוד לא יצירתי, בעצם עוזר מאוד לתסריטאים בתחילת דרכם. כל סטודנט יודה שמגבלות שונות שמטילים עליו מורים בעבודות הבית, בעצם עוזרות לו להתרכז במה שחשוב לו להעביר בסצנה, וככה בעצם נוצרת סצנה מדוייקת ומשמעותית, ולא סתם עוד העברת אינפורמציה פלוס מחשוף.

אם יש לך רעיון מצויין לסדרה, ואת רוצה לשלוח את הרעיון הזה למפיק/ערוץ/גוף שידור, הדבר הראשון שאת חייבת לזכור הוא שאת לא היחידה. עשרות הצעות מתקבלות בכל שבוע ורובן נזרקות מבלי להיקרא. כמי שמעריכה מילים, כדאי ליצור את התנאים המתאימים כדי שהן גם יקראו.

1. לברר למי כדאי לשלוח את ההצעה: מי מנהל מחלקת הדרמה היום בכבלים? צריך לחפש קצת כדי להגיע לבנאדם הנכון, וזו כבר מחצית הדרך. טוב, אולי שליש. אבל זה שליש קריטי מאוד.

2. העמוד הראשון של ההצעה צריך להיכתב בצורה ברורה, מסקרנת, אך עם זאת שנותנת פרטים וגורמת לקורא להבין באיזו טריטוריה הוא נמצא. האם זו דרמה יומית? טלנובלה? סדרת מתח? כמה פרקים יהיו בה, ולמי היא מיועדת? מי הדמות הראשית ומה הבעיה שלה? מי הן דמויות המשנה העיקריות ומהי הפונקציה הדרמטית שלהן? לכתוב קצר ומדוייק, ובאופן מפתה. זה יהיה כנראה העמוד האחרון שתכתבי, והקשה מכולם.

3. מספר עמודים יכללו את עלילת הסדרה. איפה אנחנו מתחילים, נקודות מפנה עיקריות, עלילות משנה משמעותיות (הכל צריך להיות משמעותי, אנחנו כותבים, לא מפיקים, נכון?). הרזולוציה של העלילה צריכה להיות כזו שאת סיפור העונה הראשונה אפשר לראות ב5-6 עמודים. אין חוקים באבן, עדיין מדובר בטלויזיה, אבל אל תרדי לפרטים יותר מדי, ואל תפסחי על רגעים משמעותיים בדרמה. תזכרי, הדרמה מעל הכל.

4. מספר עמודים יוקדשו לדמויות. על כל דמות תכתבי פסקה (כחמש-עשר שורות), ועל הדמות הראשית כחצי עמוד. מה כותבים על דמויות בהצעה לסדרה? בעיקר את הדרך בה הן משמעותיות לדרמה. אם הרצון שלהם הוא בקונפליקט לרצון של דמות אחרת, צריך להדגיש את זה. מה הן יעברו תוך כדי הסדרה? מה הארק שלהן? במיוחד לגבי הדמות הראשית, שם הארק צריך להיות מובהק ומשמעותי לחייהן של שאר הדמויות. כדאי גם להשאיר דברים פתוחים, לעונה הבאה. הטלויזיה מעדיפה לראות את העולם כמשהו שאין לו סוף.

5. ויזואליה. תמונה מוסיפה הרבה. יש שכוללים עץ 'משפחה', בו מתארים את הדמויות העיקריות ואת הקשרים בינהן. זה נותן למי שקורא את ההצעה תחושה טובה יותר לגבי מי הן הדמויות. זה סטריאוטיפי, נכון, אבל בהרבה מקרים זה יעבוד לטובתך. כדאי לא לשחק יותר מדי עם פונטים וגרפיקות, ולהשאיר את המסמך כמה שיותר נקי.

ב ה צ ל ח ה!

לא יודעת מה דעתי על יומיות. מצד אחד, מביא המון עבודה לתסריטאים. מצד שני, זאת בעיקר עבודה שחורה, כי תוך כדי העונה אין זמן לנשום ורק כותבים בלי לחשוב, בסגנון הטלנובלות, כשהיכרות הצופים עם החומר מוטלת בספק ולכן משפטים כמו – "מי זה מוטי בשבילך? תני לי לסכם לך את זה במשפט. אחד שהיית איתו חצי שנה בהודו והרס לחברה שלך את הטיול" (משהו כזה היה בפרק הרביעי) – משפטים כאלה הם הכרח. זאת לא תסריטאות חכמה, זאת תסריטאות מאולצת, אבל בסדר. זה הולך עם הז'אנר ויש משהו יפה בז'אנר הזה. סדרה שהולכת איתך קרוב למשך תקופה, ואז נסגרת ונגמרת.
אני אוהבת את הגרוטאות, הלוקיישן עושה לי את זה, ובהחלט הסדרה נראית מושקעת (בניגוד למסכים, הסדרה הקודמת של יורם מנדל המפיק, שהיתה מעניינת לעיתים אבל נראתה די רע). אבל האמינות ברצפה (משחק ותסריט), הבדיחות לא מצחיקות (תביאי מציצה? מה בדיוק קהל היעד של התוכנית? ילדים בני עשר?), והדמויות הנשיות כל כך עלובות ומופרכות שכבר עדיף לראות פרסומות לנקה 7. אבל הגרוטאות, וכמה נקודות תסריטאיות חזקות (מתח ונקודות סיום פרקים) גורמות לי בינתיים להמשיך ללחוץ על ה-3 כל יום בתשע וחצי. לבינתיים.