תמיד אומרים לכם שעדיף שלא תכתבו כלום אם אין לכם שום דבר להגיד, ושעדיף שמה שיש לכם להגיד יהיה באיזושהי צורה מקורי – אם בתוכן או אם בדרך בה הוא נאמר. יפה, רעיון נחמד. אבל כשרוצים להיות תסריאאים, צריך לכתוב כל הזמן, גם כשאין ממש מה להגיד. אז מה עושים? אומרים משהו שמישהו אחר אמר לפניכם. כלומר, בוחרים ספר לעשות לו אדפטציה לתסריט.

קראתי לא מזמן שיצא בקרוב רימייר לסרט נערה עם קעקוע דרקון (והנה ביקורת מעניינת על התסריט שלו), סרט שוודי שמבוסס על ספר. הרימייק יהיה רימייק ואדפטציה באחד, ויכתוב את התסריט סטיב זאליאן. זאליאן הוא תסריטאי אדפטציות (רשימת שינדלר, חניבעל, כנופיות ניו יורק) והנה מה שהוא אמר בראיון (לא במקרה תסריטאים הם המתראיינים הכי מעניינים שיש, כל ראיון עם תסריטאי הוא כמו ליפול לבור של אליס, או לראש של מלקוביץ'):

I go to work at 9 or 10am and come home at 5pm and do it five days a week. It's all kind of half-forgotten in my mind that I did that for 18 months on this film and really sat there with these interviews, these tapes, for three or four months thinking, "What have I done?" It wasn't just paring it down, it was, "Okay, what's the story? Where does it start? Where does it end?" It's all the things you do when writing any script but somehow, when you talk about the process, my temptation was, "Well, I'll think about it as I'm doing something else," because I can't bear sitting in a room thinking about it eight hours a day but I know that if I do that, I'll never do it, so I did go in every day, five days a week.

No related posts.