אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. בקיצור, הדרמה שבאימת השגרה, הסיוט וההנאה שביומיום. הקונפליקט בכיור המטבח, במשרד הכעור. נו, ברור.
ואם לדלג על הסרט כולו – הרי שגם בסוף הסרט, בכותרות הסיום, מצאתי דמיון לדרדנים: הדמויות לא כונו בשמותיהם (למרות שבמהלך הסרט היו לחלקם לפחות שמות) – אלא בתפקידם: הממונה על משאבי אנוש, האלמנה, הבת.
אבל הסרט דמה יותר להלצה נוסח מיס סאנשיין, ואפילו רכב המסע היה דומה מאוד (כחול במקום צהוב). לא האמנתי לאף רגע בסרט הזה. הדמויות התנהגו כאילו הן משחקות בסרט טוב ומיוחד מאוד והן צריכות להתנהג בהתאם, הבדיחות נשמעו כאילו הן רגעי נחת קומיים במהלך סרט מעייף מאוד, וכל ההתנהלות היתה תמוהה. למה הוא עושה מה שהוא עושה? ריקליס יגיד שכדי לכפר על העניינים בבית. יופי, שיגיד. זה לא היה שם. הוא, הממונה, לא היה שם. וזה לא משחק או בימוי מינימאליסטיים, זה פשוט תסריט מסריח.
על מה הפוקוס בסרט הזה? מה אמור לעניין אותי בסרט? המסע המופרך של המנהל, הקשר שנרקם (מתי?) בינו לבין בן הנרצחת? הסליחה שהוא מקבל (למה?) מאשתו ומבתו?
בקיצור, בזבוז של שחקנים, של סרט צילום, ושל הזמן שלי.
לא קראתי את הספר של א.ב. יהושע שעליו מבוסס הספר הזה – אבל אם הסרט נאמן ולו במעט למקור – טוב שכך.
הנה הטריילר:

No related posts.