אז בגלל שאני פה, ובגלל שהשנה הזוכה הגדול בפסטיבל קאן הוא במאי תאילנדי, חשבתי שכדאי לי להכנס יותר לעומק של הקולנוע התאילנדי.
הפעם באמת שלא מדובר באהבה נטו לקולנוע, או באיזשהו צורך לחמוק לעולם אחר למאה דקות פחות או יותר. הפעם מדובר בעניין אנושי, של להבין את האנשים שבקרבם אני חיה. שכנה אמרה לי שהתאילנדים לא מתאהבים. מישהו אחר אמר לי שההגיון המערבי לא עובד אצלם. אני ספקנית לגבי כל תובנה כזו שמגיעה מחברי למערב, אני לא מאמינה שתאילנדים לא מתאהבים. אולי הם מתאהבים יותר מדי. אולי הם פשוט הרבה יותר אינדיבידואלים. עניין המשפחה מורכב אצלם, למשל. והם הרבה יותר רגועים בכל מה שקשור להפתעות בחיים, או גורל, או מזל רע. איך שלא תבחרו לקרוא לזה.

בגלל כל זה מאוד עניין אותי להכנס לקולנוע התאילנדי לעומקו. לפני כמה שנים, בעיצומה של התקופה האסיאתית שלי באוזן השלישית, ראיתי כמה סרטים תאילנדים. חיים אחרונים ביקום, של הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, היה אחד הסרטים הטובים. סרט עדין, מעניין, שרק להיזכר בו וברור שהשכנה שלי לא יכולה להיות צודקת עם הטענה שלה שהם לא מתאהבים.

רציתי לראות כמה מהסרטים של הבמאי התאילנדי שזכה בקאן השנה, שיש לו שם ארוך אבל כולם קוראים לו ג'ו. הורדתי באינטרנט את טרופיקל מאלאדי שלו, סרט שזכה בפרס בקאן כשטרנטינו היה בין השופטים. זה סרט שבנוי בצורה מעניינת – שני סיפורים נפרדים, שניהם סיפורי אהבה הומוסקסואלים, שאחת הדמויות היא חייל. איזה לא מתאהבים, על מה השכנה הזאת דיברה, הם רק מתאהבים.

המשך יבוא, הערב אלך לקולנוע המקומי ואראה איזה סרט, עם תרגום לאנגלית יש לקוות.

Related posts:

1. מי בכלל צריך קולנוע?