הרבה זמן לא כתבתי כאן, כנראה לא היה לי מה להגיד, או אולי פשוט לא נתתי לעצמי את הזמן לכתוב ולבדוק אולי בכל זאת יש לי מה להגיד. כי לא משנה איזה התפתחויות טכנולוגיות המאה הקרובה עוד תביא עלינו, לגשר על המעבר בין הראש לכתב זה כל ההבדל. כמו שמישהו אמר (מי זה היה באמת?) שאת השירים הכי יפים שלו הוא אף פעם לא כתב. הם בראש, נעלמים ברגע שמופיעים. בעיית ההווה הנעדר הנצחי.

נו תירוצים תירוצים. בסופו של דבר לא כתבתי כי הסתובבתי בעולם, מתרחקת עם כל טיסה ממה שחשבתי שאהיה אחרי הלימודים – תסריטאית. אם יש משהו שתסריטאי (מתחיל) צריך – זה מקום קבע. שולחן קבוע לשבת עליו ומתוך פרספקטיבה אחת לכתוב את הזמן שמשתנה באלפי תמונות מדוייקות.

בכל מקרה,
אני בברלין עכשיו. כנראה לתקופה ארוכה. כנראה שכדאי שאכתוב שוב. תסריטים, ולא רק פוסטים.

אבל עד שזה יקרה אני אספר כאן על ברלין. מקומות ישראלים בברלין, מקומות אחרים. השכונה שלי, השכנים שלי.
יש לי שכן אחד ממש מפורסם ואני אנסה להימנע מלהזכיר אותו.
זה גורם לי להרגיש קטנה,
ואני לא רוצה להרגיש קטנה בבית שלי.

לא קטנה כי הוא סלב, קטנה כי הוא הגשים את עצמו. כי יש מישהו, שהתקרה שלי היא הרצפה שלו, שעושה את כל מה שרציתי לעשות.
אבל אמרתי שאני לא אזכיר אותו.

יש לי אתר (אחר) ובו אני כותבת הרבה על טלויזיה וקולנוע. האתר ההוא הוא העבודה שלי. פה זה מין יומן.
אני לא מנסה למשוך קהל, לא מנסה להיות מעניינת, לא מנסה כלום.
פשוט כותבת על החיים פה, בעיר שכולם כבר קוראים לה תל אביב השנייה.

שלשום פיספסתי הופעה של פרווה חמה בברלין. התכוונתי ללכת, פשוט שכחתי מזה. כנראה ראיתי עוד פרק על המחשב, מה שלא יהיה.
אני חושבת שהם יופיעו פה שוב. ואם לא הם, יהיה מישהו אחר. תמיד יש משהו בעיר הזאת.

No related posts.