הבוקר קראתי בחדשות שיש פיטורים בצוות הכותבים של להיט הזומבים שמדמם לי על מסך המחשב כבר חודשיים, הסדרה של איי.אמ.סי,
THE WALKING DEAD.
מאוד שמחתי לקרוא על השינוי הזה, למרות שבמחשבה שניה, יש סיכוי שהכותבים שפוטרו היו אחראים לדברים שיותר אהבתי בסדרה. למרות שמדובר בסדרה שהפכה באופן מיידי ללהיט (הפרק הלפני-אחרון בעונה נצפה על ידי 5 וחצי מיליון אמריקאים, פי שתיים ממספר הצופים של מד-מן, בממוצע) – יש לה הרבה בעיות ואם אלו יהפכו לתכופים יותר, יש סיכוי שאני אפסיק לצפות בה. ברגעים הטובים שלה, וואקינג דד היא שקטה, מדודה, קרירה. ברגעים הרעים שלה היא מזכירה את לוסט ורמות הסנטימנט והקיטש מחסלים את הגיבורים שלה ביעילות גבוהה בהרבה מזו של הזומבים.
אין מספיק רגעים של פחד בסדרה עכשיו, אלו נגמרו עם הפרק השני (מתוך שישה פרקים בעונה הראשונה), אחרי שהבנו איך הזומבים נראים ומה קורה כשנכנס לגוף הלבן שלהם גרזן. הומור בכלל נעדר, ומה שנשאר הם רגעים של אקשן (טוב) ורגעים של דרמה (רדודה בדרך כלל).
נקווה שהעונה השניה של וואקינג דד תדמה יותר לשני הפרקים הראשונים בעונה ולא לאחרונים.

זה מזכיר לי קצת את עקרות-בית נואשות, עוד סדרה עם עונות לא אחידות ברמתן ועם טון שמדי פעם שכח את עצמו. יש איזו קלילות בסדרה שמלווה בקריינות. איכשהו הקריינות שמה דברים בפרופורציה, ומאפשרת ריחוק וביקורת עצמית. זה עובד בעקרות-בית נואשות, וזה עובד גם במשועמם עד מוות. יש עוד הרבה סדרות שמשתמשות באפקט הזה, יותר או פחות (הפתיחה של איך פגשתי את אמא, למשל, או סוכן מחוק), אבל בעקרות-בית, שהיתה אחת הראשונות, הקריינות ממש מאפשרת את הסדרה.

האם יש מקום למין קריינות כזו בסדרת הזומבים? או שקריינות היא נחלתן הבלעדית של סדרות קומיות יותר? עוד על קריינות בסדרות טלויזיה בפוסט הבא, מבטיחה.

No related posts.