מזמן חברים אמרו לי שאני צריכה לכתוב בלוג ביקורת מסעדות. אני אוכלת בכעשר מסעדות בשבוע בממוצע, ולפחות פעם בשבוע אני מנסה מקום חדש. לפעמים זה קצת נמאס, האוכל לא מאוד בריא (עמוס בחמאה ו/או שמנת, למשל), ויש תחוסת סיאוב מסויימת. אבל בגדול זה נוח, ובעיקר מעניין. בסופשבוע האחרון (כן, אני כותבת את זה כמה ימים מאוחר מדי, הצינון תפס גם אותי) – אז בסופשבוע האחרון מצאנו את עצמנו ברוטשילד באזור שבע בערב, יחד עם הבן. אמרתי לאהובי שכדאי שננסה את האוכל ברוטשילד 12, זה אמור להיות טוב, המיקום נוח, והנה התפנתה חנייה בדיוק ממול. התיישבנו.

הילד (אוטוטו שנתיים) אוהב שרימפס, מחבב פירה, ומעריץ נקניקיות. הזמנו מנה ראשונה של שרימפס פרובנייאס ועוד מנה של צ'וריסוס עם פירה. השרימפס היו מעולים, אם כי לא רבים. הילד ביקש עוד. הנקניקיות היו טובות וטעימות, אם כי לא חריפות. טרפתי. הפירה טעים אבל בלי המרקם המוצלח כל כך שאליו הורגלתי ממסעדות אחרות. כנראה הוא בריא יותר.

בינתיים הילד כבר שבע והתעייף, והאהוב לקח אותו הביתה בעודי מפטפטת עם חבר. היין הלבן (גוורצטרמינר של יקב שלא הכרתי) היה טוב, וכשהזמנו את הכוס השלישית קיבלנו על חשבון הבית טירמיסו. אני כבר הייתי מסופקת, והחבר זלל את הטירמיסו ואמר שהיה מצויין. יום למחרת הוא הביא את החבר שלו לרוטשילד 12 והם אמרו שהיה טעים.

אני, לעומת זאת, ביום למחרת לא רציתי להגיע לרוטשילד. הילד ישן כמה שעות באותו היום והיה עירני ומלא מרץ. הגענו לחדר האוכל שבמתחם אמנויות הבמה בשאול המלך. הילד התרוצץ וספר את האורות הכחולים שעל הרצפות ברחבה מול הקאמרי, ואנחנו התפנקנו באוכל טעים וזול. המנות מגיעות למרכז השולחן, וזה במיוחד מתאים לימים שהרעב לא גדול מספיק בשביל מנות עיקריות כבדות. אכלנו מנת כרובית בטחינה (טעים!), בורקס גבינות (סתמי והוגש קריר, אבל עם סלט מרענן בצידו), שרימפס (טעימים, על קרם ארטישוק ירושלמי מצויין), עלי פסטה עם אפונה (מנה יפייפיה וטעימה). לקינוח אכלנו בוואריה (בקופסת פלסטיק סגורה, עם צלוחית רוטב שוקולד וצלוחית אגוזים – ט ע י ם !). החשבון היה 260 ש"ח, באמת זול, וזה כולל כמה משקאות.

ולמרות הכל, הגיע הזמן לאכול בבית.

Related posts:

1. סופשבוע ארוך 1: אמנות