חששתי להתחיל את הספר הזה. השם נורית גרץ התקשר אצלי לביקורת ספרות ולאושיה של ממש בתחום. האינסטינקט שלי היה לקטלג את הספר כחומר קריאה מתקדם, כזה שלא מתאים למי שבשלוש השנים האחרונות קראה בעיקר מאמרים אקדמאיים לא ארוכים מדי ובלוגים. אבל עם מותו של עמוס קינן הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר המסקרן הזה, ולהפסיק לפחד מנורית גרץ. כבר מהמשפטים הראשונים של הספר הבנתי שהחששות שלי היו מיותרים. הספר כתוב ביד כה רהוטה, שצריך להזכיר שזה ספר. כלומר, אין התחכמויות שמוצאים פעמים רבות בטקסטים של כותבים חדשים, במקום זה יש דיוק, חיוניות והרבה רגש.

התמונות שמובאות שם, הזמנים, נקודות המבט, הכל משתלב לדילוג מופתי אל תוך חייו של עמוס קינן ואל תוך חייה של אשתו נורית. הספר הזה הוא אחת היצירות השלמות בהן נתקלתי מעודי, ואני מודה לכל מי שגרם לו לקרות.

No related posts.