בחודשים האחרונים אני גרה על אי. לא מבודד, אבל אי. יש בו אפילו קולנוע אחד, שכרגע מקרינים בו את שרק 4 ועוד כמה סרטים בתאילנדית. כבר כמה חודשים שאני על האי ועדיין לא ביקרתי בקולנוע. אני מתחילה לחשוב שאולי כל הרעיון של קולנוע מתחיל להיות קצת לא רלוונטי.

מתחיל? יש מי שבגלל האינטרנט כבר בכלל לא מתקרבים לקולנוע, אבל אני תמיד אהבתי את האוירה, את המסך הגדול, את קהל הצופים. ודוקא בגלל האינטרנט, שגורם לי ולרבים כמוני להישאר בבית רוב היום ולתקשר עם אנשים אחרים דרך תיווך של 1 ו-0 – דווקא בגלל האינטרנט ראיתי את הצורך בקולנוע.

אבל משהו באורך של הסרטים היום נראה לי לא עובד. שעה וחצי נראה קצר מדי, ויוצר תחושה מלאכותית כשבאים באמת להעביר גיבורים עם רגשות מורכבים. ושעתיים וחצי, שהסתמן כסוג של סטנדרט חדש, נראה קצת מתיש ובדרך כלל לא מנוצל היטב. ראו ערך סינקדוכה ניו יורק (למרות שאני מאוד משתדלת שלא להסתבך עם צ'רלי קאופמן).

סרטים קצרים יותר, בסגנון הסרט האחרון שספייק ג'ונז שיחרר לרשת, בערך חצי שעה, נראים כמו משהו שבאמת מתאים בעיקר לרשת.

אז מה?

בדמיוני אני רואה כרטיס לקולנוע שמוגבל ליממה, במהלכה אפשר לצאת ולהיכנס כמה שרוצים. הסרטים מוקרנים בערבוביה של אורכים וז'אנרים, הסאונד קצת חזק מדי ואנשים שמסתובבים לא מפריעים. קולנוע חי, נושם, קולנוע קצת פחות מהודק. משהו שהיה משתלב טוב בסרט מוקדם של אלמודובר, משהו שאפשר לראות בו הכל.

פעם היה את הסינמטק הצרפתי, והוא היה אמור להיות החלל הזה. היום זה נעלם, וסינמטקים, בעיקר כמו שאני מכירה אותם מישראל ומברלין, נראים יותר כמו מוזיאון מאשר כמו קולנוע. האופציה שנשארת היא המגה פלקסים, ובהם באמת טמון הפוטנציאל. תחשבו על זה – מתוך עשרה בתי קולנוע במגה פלקס אחד, יוקדש קולנוע אחד למטרה הזאת. כרטיס יעלה יותר, אבל הכניסה החופשית שווה הכל. הסוף לעידן האולמות הקפואים הריקים והשקטים. הקולנוע כקרנבל. אמן.

No related posts.