אחרי שלא הגשתי את ההצעה שלי לתחרות הטריטמנטים התמקם אצלי בגוף איזה דיכאון. בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו, והשקעתי מרץ בעבודות גרפיקה ופחות בכתיבה. הפסקה זה טוב, לקחת מרחק מהחומר, שכנעתי את עצמי. אבל לא באמת האמנתי לזה. מי שרוצה לכתוב חייב לכתוב גם כשהוא לא רוצה. כותב, לפני שזה נהיה שם עצם, חייב להיות קודם כל פועל.

הלכתי לראות מדקר. מפה לשם הוא סיפר לי על ספר חדש שיצא בהוצאת אסטרולוג, שמספר על הרפואה הסינית להדיוטות, בשפה פשוטה בשילוב סיפורים ואפילו דאחקות. בריאות נוסח סין, כך קוראים לספר, התברר להיות קניה משתלמת במיוחד. כמו ספר תסריטאות, רק בלי להגיד מילה אחת על כתיבה.

איך? זה עניין של איזון.

תוך כדי קריאה בספר שהסביר לי איזה חכם אמר מה ובאיזה הקשר, הבנתי שכל העיקרון ברפואה הסינית הוא איזון. יין ויאנג, חום וקור. המודע והלא-מודע שיחקו משחקי חתול ועכבר וכתסריטאית (אה, באמת?) התברגה לי עוד איזו תובנה בקשר לקולנוע ומילים. הרעיון הוא שהמילים ישכחו. סרט טוב אנחנו זוכרים אפילו אם אנחנו לא באמת זוכרים אותו. סרט טוב אנחנו מרגישים. מילים שכתובות היטב יישכחו, ובמקומן יבוא רגש טהור, לא שכלתני, בלתי אמצעי.

No related posts.