אני כרגע תסריטאית ללא עבודה, וללא שום פרוייקט באופק. כמובן, תמיד יש הבטחות, תמיד יש דיבורים על אפשרויות קלושות יותר או פחות. אבל אליו הם דיבורים, פטפוטי סרק מבחינת מי שאוהבת להאמין למילים כתובות יותר מאשר למילים נאמרות, נלחשות, או מתמלמלות. בקיצור, הגעתי למצב שאין לי עבודה, אני תסריטאית מובטלת, והעתיד לא נראה כל כך טוב מבחינתי.
אני יודעת שתמיד אמרתי (וכתבתי, גם לעצמי), שחייבים להמשיך ולכתוב. תמיד, לא משנה מה, העיקר לכתוב. אבל בעידן האינטרנט, אני חושבת שהקלות של המילה הכתובה מבטלת את הערך שלה. עם כל כך הרבה תוכן שיווקי, בלוגים לעובדי משרד משועממים – מה באמת התועלת בלכתוב משהו שהוא לא בצורת סיפור או תסריט?
אני לא כותבת את השאלה הזו כאן כי יש לי תשובה – אני עדיין מחפשת את התשובה בעצמי. אני נמצאת על צומת דרכים, במקום בו אני צריכה להחליט אם אני מסוגלת לדחוף את עצמי כתסריטאית עוד קדימה (וזה אומר המון שעות כתיבה להארד דיסק וללא תוצאות בשנתיים הקרובות לפחות) – או אם אני מוותרת, כאן ועכשיו, ומחליטה שאת הכתיבה שלי אני אממש בדרכים אחרות, קלות יותר, ולא דרך המסך.
אני כותבת עכשיו הרבה לאינטרנט, כל מיני אתרים שצריכים תוכן בכל מיני נושאים משונים או משעממים. לפעמים זה כיף גדול ואני זוכה להמציא סיפורים שמתפרסמים כמשהו שקרה באמת (וכאן זה המקום להזכיר שהאינטרנט זו הפיקציה הגדולה של המאה הזו מבחינתי, למרות שזה כרגע מה שמשלם את החשבונות שלי) – אבל בדרך כלל זו כתיבה שיווקית ודי משעממת. אני לא עיתונאית, הלו!
זה, קצת פורקן. בשבוע הבא מגיע לבקר אותי חבר טוב, שהוא במקרה גם תסריטאי, שעובד יפה ומצליח בתעשייה המקומית הקטנה שלנו. הוא מגיע לבקר אותי כאן, רחוק מהארץ, רחוק מהפוליטיקות של הברנז'ה. אולי ממנו תבוא גם בשורה?
Related posts:
יולי 28th, 2010 → 9:34 pm @ admin