עוד סרט של ננסי מאיירס שבונה יותר מדי על זה שנשים לא בנות 20 יתלהבו מזה שהיא מציגה קמטים בקלוז אפ. חוץ מזה יש יותר מדי בנייה של סיקוונסים שגורמת לסרט להיראות מלאכותי, שלושה ילדים שנראים כמו שיבוט ששכחו להגדיר בו מאפיינים, וכמה צחוקים מביכים למדי. זתומרת, אני מוצאת את עצמי צוחרת ממשהו שנראה לי לא ראוי? רדוד? או הכי נכון – סנטימנטלי.

מריל סטריפ סנטימנטלית. היא ם מצחקקת יותר מדי פעמים וזה כבר מוריד מכל ערך הקמטים והצלוליטיס. אלק בולדווין נראה מפחיד בגודל שלו. הוא נראה מנופח. לפעמים עדיף להראות כוכבים הוליוודים כמו שהתרגלנו לראות אותם. אבל זה לא לא-מצחיק.

סטיב מרטין מרוקן מתוכן. אבל השיער הלבן שלו מתאים לתמונה. לבן על לבן. ננסי מאיירס מטייחת בהיפר-ריאליזם. לא קול.

No related posts.