כמה עניינים טכניים מנעו מני לראות את הסרט עד עכשיו. אחת הסיבות לכך היתה שהוא מוקרן במוזיאון תל-אביב, מקום שבשעות הלילה נראה לי עצוב כמעט כמו האוניברסיטה בשעות היום. חשבתי לקפוץ לסרט בשעות הצהריים באמצע השבוע, אבל לארגן דבר כזה מסובך כמו טיסה לחלל. אבל סופסוף הגיע הערב בו הצלחתי להגיע למוזיאון. כשנכנסתי למוזיאון וירדתי במדרגות אל אולם הקולנוע, ראיתי את הצופים הבודדים של ההצגה הקודמת יוצאים. ניסיתי לקלוט משהו מהעיניים שלהם – טוב? רע? מתיש? הם נראו לי קצת מבולבלים.

אני אוהבת את הסרטים של האחים דרדן. 'רוזטה' הוא אחד האהובים עליי ביותר. לורנה הזכירה לי קצת את רוזטה. השיער הכהה הזה והעור הבהיר, הרפוי, הבדידות, כוח ההישרדות. אני לא חושבת שזה מפריע לכולם, אבל אני בסרטים של הדרדנים חייבת לשבת רחוק מהמסך. המצלמה הרועדת והתקריבים גורמים לי בחילה. הפעם ישבתי בשורה הלפני-אחרונה, ותוך כדי הסרט שמעתי את השקשוק העדין של הסרט הרץ במכונת ההקרנה. לורנה הלכה והסתבכה והגרון שלי הפך לכבד ועמוס. התקריבים

No related posts.