לקח לי הרבה זמן להודות בזה: מאז ההריון אני לא אוהבת את החתול שלי כמו קודם. וזה לא השתפר אחרי הלידה.
בהתחלה חשבתי שזה עניין של מצב רוח, אבל האהבה מעולם לא חזרה. ההריון רוקן אותי מאהבה עודפת, הכל מושקע בבן, ולחתול לא נשאר (ענייני זוגיות בפעם אחרת בבקשה). החתול הרגיש. הוא ביקש יותר וככל שביקש כך סלדתי ממנו יותר. הפרווה שלו הציקה לי (קנינו מייבש כביסה נגד הנשירה שלו אחרי שאיימתי לגלח אותו). היללות שלו בלילה עצבנו אותי. הפרצוף האגואיסטי שלו הגעיל אותי. ואני עוד לא מדברת בכלל על הריח של האוכל שלו, על ארגז החול שלו, על הליקוקים שלו ובטח שלא על הקריזות שלו.
החתול הבין שאני כבר לא אוהבת אותו. הוא הפך להיות עצוב יותר, קצת חסר הבעה.

זה התחיל לחזור לי בזמן האחרון, האהבה אליו. הבן שלי אוהב את החתול מאוד, וזה גם זירז את העניין. אבל אולי זאת האשמה, חוסר הרצון להיות כמו כל האמהות-נגד-בע"ח שהכרתי מילדותי ובכלל. וגם, הרצון להישאר אני, להשאיר משהו ממני-שלפני-ההריון.

וזה גם משהו שהצחיק אותי בתקופת ההריון והלידה – כמה מעט ידעתי על כל זה. אומרים לך, הריון זה בחילות, לידה זה כאבים. אבל בעצם הריון זה: בחילות, עייפות, חוסר יכולת לישון, חוסר יכולת לקום, רגשות קיצוניים, עליצות, הסמקות, נפיחות בפנים וברגליים, כל מיני סימנים על העור שנעלמים או לא אחרי ההריון, פס משונה לאורך הבטן כמו דובי תפור, שינוי בשיער הגוף (ואחרי הלידה נשירת שיער אכזרית של כמה חודשים), האגן שנפתח ומעולם לא ייסגר כמו קודם, טחורים (אלוהים זאת לא אגדה!), חרמנות, אפתיה, שינוי צבע הפטמות (אבל מי כבר שם לב כשכל הגוף משתנה כל כך?), וגם, ובעיקר, ואת זה אף אחד לא אמר לי קודם:
חוסר היכולת לכתוב
זתומרת, אמרו לי שנשים נהיות קצת מפגרות בהריון, אבל לא אמרו לי שזה נשאר! דאמ, מעולם לא היה לי קשה לכתוב כמו אחרי הלידה. אולי זה ההורמונים, אולי חוסר השינה, אולי חוסר הזמן. ואולי באמת איבדתי בכל התהליך הזה חלק קטן ממה שעזר לי לכתוב. אולי כתבתי עד אז מהשילייה? (פה הפוסט מגיע לגבולות הSF וזה לא לעניין, אז שלום).

No related posts.