הרבה זמן היה לאיליה סולימאן לעניין אותי. 90 דקות ישבתי מול המסך וחיכיתי למשהו שיקרה. המון קרה, כן, אבל ברקע, ולצורך העניין – בלי קשר ממשי לסרט. בהתחלה חשבתי שזה יהיה סרט אפיזודיאלי בסגנון שמונה וחצי של פליני. אבל לא, זהו פשוט סרט מחוסר עלילה, שנשען בחלקו האחרון על דמותו השותקת של סולימאן ועל דמותה של אמו המזדקנת מולי נופי נצרת. נרקסיסטי? אולי. משעמם? בטוח. דבר אחד כן מאוד אהבתי, וזה עיצוב התפאורה בסרט. לא בטוח כמה זה מדוייק (אריחים ודלתות כאלו לא ראיתי מעודי בנצרת) אבל זה יפה, וגם אם זה לא אותנטי, זה יכול לשדר אותנטיות. אבל ההומור, ההומור, מר סולימאן! הבדיחות פשוט לא מצחיקות, וחוזרות על עצמן במנייריזם מתיש, שלא לומר סטודנטיאלי, שלא לומר נרקסיסטי. או שבעצם אמרנו כבר.

No related posts.