הפעם הרחקנו עד לאזור השביעי של וינה, שבו סופסוף הרגשנו קצת יותר בבית. יותר צעירים, יותר בתי קפה נונשלנטיים, חנויות. בקיצור, פה מצאנו את עצמנו בעיר ולא בכפר. עברנו על פני קפה מגניב במיוחד אבל רווי עשן, נאכטקפה (Nachtcafe) ואמרנו לעצמנו שזה כמעט קרויצברג. המשכנו להסתובב, נתקלנו בבית ספר לטה קוואן דו (בהנהלת מאסטר קים, דאן 9), בית ספר לקונג פו ושניים-שלושה סטודיו ליוגה. החלטנו שכנראה שם נחפש לעצמנו דירה. וינה היא לא עיר ירוקה במיוחד, ואין טעם להשוות אותה לערים אירופאיות אחרות כמו ברלין או הלסינקי, ששתיהן ירוקות ונעימות. וינה היא קצת אפרפרה, אבל בזכות הסמטאות היפות שלה, ובזכות העובדה שכשיש פארק או גינה אז הם מושקעים ונעימים – בזכות זה היא נסבלת. וגם בזכות האנשים, כמובן, כולם כל כך נחמדים כאן, אולי אפילו הטינאייג'רס.

בקיצור, אחרי הליכה של חצי יום עצרנו בקפה פינתי גדול יחסית, קפה פלוריאנהוף. בית קפה מודרני ונעים, ואני אומרת מודרני כי בוינה הרבה בתי קפה לא מרגישים קשורים לזמן. יש שאוהבים את זה, לי זה גורם להרגיש כאילו אני במוזיאון השעווה. פלוריאנהוף הוא קפה נעים ונוח, עם אוכל טעים (אורז ירקות וקארי לא רע, עוגת שוקולד שקדים מצויינת). יש גם אינטרנט אלחוטי.

היום נבקר באזור מרוחק יותר, אזור 13, שם גרים אנשים אמידים יותר והוא קרוב לאחד הפארקים הגדולים של וינה. בדרך כלל באזורים המרוחקים יש הרגשה של גטו, אני מקווה שנגלה שזה לא תמיד נכון.

Related posts:

1. מסעדה אחת טובה בוינה