את טוני פארסון שכתב את הספר הזה, אני לא מכירה. את הספר אני מניחה ששלפתי מהמדף בחנות בגלל השם. אני אמא מזה כמעט שנתיים, ומאז אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים על אבהות. לא יודעת למה, אולי זה ניסיון להבין את הצד החדש בבן הזוג שלי, הצד של האבא ולא רק המאהב. אולי זה מעניין לחוות אבהות לכמה דקות ביום במקום אימהות. ואולי זה בכל זאת, רק השם של הספר, ולא כל המשמעויות שעולות ממנו. אולי זה תחביר פשוט ומוצלח שעושה את העבודה: גבר וילד. שני הדברים שהכי חשובים לי בחיים, וכשאני חושבת על זה עכשיו זה נשמע לי ממש ספר לנשים.

הספר כתוב ממש בצורה שקשה להאמין שההתרחשויות הן פרי דמיונו של הסופר. בדומה לספר אחר על אבהות שקראתי השנה, גם פה הטון והפרטים הם כמעט דוקומנטריים (למרות שבספר הראשון מדובר אכן בסיפור אישי). הסיפור דומה, כמעט דומה מדי לעיתים, לתסריט של קרמר נגד קרמר ובהתחלה לא האמנתי שהוא אפילו לא מזכיר את הסרט הזה. התזכורת מגיעה בסוף, וממש בקטנה, בצורה שנראית כמעט כמו תוספת מאוחרת. חבל, דוקא ספר שהגיבור שלו הוא מפיק בטלויזיה יכול היה בצורה טבעית להביא את הסרט המשובח לקדמת הדיון. יש דמויות משנה מעניינות, והמעניינות ביותר הן הדמויות השוליות ביותר: אלו שאנו לא יודעים דבר עליהן, מלבד אולי שמן: החשפנית התאילנדית, החבר בן ה-15, והארוס החדש של האישה לשעבר. דוקא דמות הגיבור נשארת קצת לא מעניינת, ולא ממש מעוררת הזדהות.

אבל בסיפור כזה ההזדהות אינה חובה, ההזדהות עם הגיבור אני מתכוונת. מזדהים עם העלילה, עם הסיפור של הגירושים שכל אחד כמעט חווה אותו מאיזשהו צד לפחות. ההזדהות היא עם התסכול לנוכח המציאות המורכבת, לנוכח חוסר היכולת לשלוט על החיים. זה מה שמשותף כמעט לכל הדמויות בספר, וזה מה שאוחז גם בקורא.

פחות אהבתי את הסוף של הספר, שמבחינתי היה קצת יותר מדי ארוך. אני לא בטוחה שאני ממליצה על הספר הזה, כמה פרטים גם היו נראים לי לא אמינים (אמא שוויתרה על הכל בשביל להיות עם הבן שלה בבית, ובבת אחת – ובגלל בגידה של האב – מחליטה לעזוב את שניהם, ואפילו מפספסת את יום ההולדת של הבן ואת היום הראשון שלו בבית הספר…נשמע לי קצת לא אמין…היא נשמעה כמו דמות מסודרת מדי בשביל לא לעזוב בצורה אחרת, יותר אחראית?).

אבל בגדול, נהניתי לקרוא רוב הזמן, ויש כמה קטעים שהם מצחיקים ממש.

No related posts.