ובמקום זה, נניח, לכתוב ספר. או שירה. או איזו מסה קלילה.

מה שחשוב זה לכתוב.

אני עכשיו מתחילה לכתוב רעיון שיש לי לספר. אני יודעת שחשוב לסיים דברים שמתחילים, והדראפט הראשון שלי לתסריט עדיין מחכה לי בסביבות המאורע המחולל, אבל בינתיים נוח לי יותר עם פרוזה. גם את הדראפט הראשון התחלתי כסיפור, אני חושבת שהטכניקה הזו עוזרת לי לבדוק כל מיני רעיונות שעולים לי, וגם על הדרך להכיר את הדמויות של יותר טוב ולהבין מה אני בעצם מספרת (או מנסה לספר).

אני עוזבת את הארץ בקרוב ואצטרך לחיות במקום שאינו דובר עברית – מה שאומר שהכתיבה שלי תשתנה. זה יהיה קשור לזמן שלי עם עצמי, תחושה של זרות, אולי אפילו מין שליחות. כתיבה מתוך צורך. וחוץ מזה, יהיה את הפלוס האדיר של לכתוב על הלפטופ בבתי קפה בלי לדאוג שהבחור מאחורי קורא מה שאני כותבת (היום אם אני כותבת מחוץ לבית אני מקטינה את הפונט ל-7.5, לא קוראת מה שאני כותבת תוך כדי, לטובת הפרטיות).

דיברתי עם חברה על הסרטים העצובם והמדכאים שראיתי לאחרונה, והיא אמרה לי שאולי זה גם עניין של גיל, שכשמתבגרים לא רוצים לראות דברים רעים או עצובים. זה נכון שאני משתדלת לא לשמוע/לקרוא חדשות. ואני מסכימה שרוב הסרטים נראים לי מאוד עצובים באופן בלתי נסבל במיוחד מאז הפכתי לאם, אבל עדיין. יש לי תחושה שהיום עושים את העצבות והייסורים כל כך ריאליסטיים בקולנוע, ששוכחים שזה עדיין מדיום בידורי. ואני לא מדברת על קומדיות סוג ז', אני מדברת על בידו כמו שקוראסאווה יכול היה לעשות, או אנטוניוני. הם לא עשו סרטים קלילים, והרבה פעמים האירועים בסרט היו שליליים – כך בנויים סרטים – אבל היה סגנון שידע להעביר את הכל בצורה שתגרום להנאה, ולא לחשק לברוח מהאולם. וברגמן, איך לא הזכרתי את ברגמן?

היה היו.

Related posts:

1. איך לכתוב תסריט