לקחת את הלפטופ החוצה או להסתגר בבית? אני מעדיפה להסתגר. ניסיתי את עניין בתי הקפה, שקטים או רועשים, אני יותר מדי מתעניינת במה שקורה סביבי בשביל למצוא את הריכוז המתאים לכתיבת תסריט. כשאני כותבת תסריט אני חייבת להיות ממש בפנים, עם הקצב של מה שקורה, עם התחושות של כולם בסיטואציה שיצרתי. מאוד קשה לעשות את זה עם רעש מכונת קפה, שיחות מעניינות או לא שקורות בשולחן ליד, או סתם בחורים יפים שחולפים על פני. בשביל לכתוב תסריט, אין כמו הבית, ועדיף גם ששם זו תהיה עמדת עבודה קבועה שנראית כל יום כמעט אותו הדבר.

לשבת מול המחשב בשעות קבועות או לחכות לזמן שמתחשק? אצלי לא מדובר בבחירה לגמרי חופשית, בגלל הבן שנמצא בגן בשעות קבועות ואלו הפכו לשעות העבודה שלי. אני מנסה לפעמים להתעורר לפניו ולכתוב עוד לפני תחילת היום הרשמית, אבל זה לא קורה לעיתים קרובות. אם יש לי מה לכתוב במהלך היום מחוץ לשעות העבודה (הכתיבה) הרגילות, אני משתדלת למצוא את הדרך למחשב. אבל בדרך כלל מחשבות ורעיונות ספונטניים מוצאים דרכם לפנקס הקטן, ובשעות העבודה הפנקס ייסרק ומה שנמצא בו ראוי גם יעבור לוורד (או לפיינל דראפט, תלוי באיזו שפה החלטתי לכתוב. מה שמוביל אותי לרעיון לכתוב פוסט תחנונים כדי שנראה פיינל דראפט בעברית מתישהו).

לנתק את האינטרנט כשעובדים? ברור. אין ברירה. אלא אם כן אתם כותבים ל"מסכים" או משהו דומה שיכול רק להרוויח מהזהות האינטרנטית שלכם שתלווה אתכם בכתיבה. אבל רגע, "מסכים" ירדה. אז אם ככה תנתקו את האינטרנט.

לכתוב את הסינופסיס, ואת הטריטמנט, ובסוף סצנות? מה שעושה לכם את זה. לי זה מאוד קשה לכתוב בצורה הזאת, שלא לומר בלתי אפשרי. אני מעדיפה את השיטה ההפוכה, להתחיל בסצנות ולהמשיך לבניית שלד לתסריט, להתעסק קצת במבנה, לבדוק איזה קווי עלילה בעצם יש לי, אולי לכתוב כל קו בנפרד, ואז לגשת לטריטמנט ובסוף הסינופסיס. ככל שהכתיבה צריכה להיות מזוקקת יותר, בהירה יותר, או קצרה יותר – כך היא גם קשה יותר ודורשת הכרה לעומק של הסיפורים, הדמויות, הקצב, והסגנון של התסריט שאתם כותבים.

לכתוב כשיודעים כבר מה הסוף? אני יודעת את הסוף בדרך כלל לפני שאני יודעת ממש את ההתחלה. אבל תוך כדי הכתיבה אני שומרת על ראש פתוח, ככה שבדרך כלל הסוף (כמו גם אלמנטים רבים אחרים בתסריט) משתנה כמעט לחלוטין. בדרך כלל מה שנשאר זה הטון, ואולי המשמעות.

למצוא באינטרנט תמונה של "הדמויות" או להישען על הדמיון בלבד? לפני כמה שנים, בשיעור "כתיבה לטלנובלה" עם גל פרידמן ההורס, הוא סיפר שהוא עושה את זה: מוצא תמונות של הדמויות שלו כשהוא יוצר את ההצעה לסדרה. אני לא מאוד אוהבת את הרעיון הזה, אלא אם כן אתם ממש סגורים על הפנים שמצאתם. אולי להגשות של הצעות לסדרה לכל מיני מפיקים ו/או גופי שידור זה יכול לעזור, אבל לי זה לא נוח תוך כדי הכתיבה. ובכל זאת, אני אוהבת לחשוב על דמויות מסרטים אחרים שמזכירות את הדמויות שלי. זה עוזר לי לשמור עליהן 'קולנועיות'. אני יודעת שזה עלול לרדד אותן, אבל העובדה היא שלי זה תמיד רק עזר. אני מניחה שזה עניין של העדפה אישית.

כרטיסיות? תרשימים? אוי אלוהים. אם 'ארטא' היתה קרובה אלי כמו פעם מצבי היה רע. כמה כרטיסיות קניתי, כשאני מדמיינת אותן מלאות בסצנות מפעימות, תלויות על אחד מהלוחות (שעם, לבן, מגנטי) שבחדר העבודה שלי. לא עוד. הכל בראש, או בפנקס, או במחשב. אותי כרטיסיות מבלבלות. הן עדיין דבר יפהיפה שכיף לרכוש אותו ולמצוא להן אולי שימושים אחרים. מתכונים לעוגת גזר?

ט"ו בשבט שמח שיהיה לכולנו, שלא נשכח לרגע מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים ועוד נלך.

No related posts.