לא מפתיעה העובדה שבפוסטרים המפרסמים את שאטר-איילנד מודגש מאוד שמו של ליאונרדו דיקפריו. קשה להאמין שכל כך הרבה אנשים היו מגיעים לראות סרט אפל, עצוב ומטריד כל כך אילולא דיקפריו היה הפנים של הסרט הזה. יותר מהכל, זה סרט עצוב, שמתעסק ברצח אמהות את ילדיהן, בטראומות שואה ובבתי משוגעים בהם מבצעים ניסויים בבני אדם. לא הסרט שהייתם רצים אליו בערב שישי, ובכל זאת האולם היה מלא. עם תמונות השואה הראשונות (שמגיעות כפלאשבקים של שחרור מחנה דכאו) הצטערתי שלא בחרתי בקומדיה רומנטית. נצמדתי לכתף בן זוגי ולא הרפתי עד כותרות הסיום. אני פחדנית, אני יודעת, אבל זה היה יותר מזה – התחושה בסרט קשה, מחרידה, וכמו גיבור הסרט גם אני ניסיתי להדחיק את הסיפור שמגיע אלי, לאט אבל בטוח, אל מתחת לעור.
ליאונרדו דיקפריו הוא שחקן מעולה, ובסרט הזה יש לו מספיק הזדמניויות להשתמש בכשרון המשחק שלו. הסרט הזה נשען עליו לא פחות מאשר נהג מונית נשען על רוברט דה-נירו. אני לא בטוחה אם הוא בכלל מתמודד, אבל מגיע לו אוסקר על התפקיד הזה. אם זה עדיין אומר משהו בכלל. ההתחלה של הסרט הזכירה לי מאוד את היצ'קוק, התחלה מהירה, גברים במעילים ארוכים, מוזיקה, ואסתטיקה של הקרנה אחורית (מסך כחול). כשמבינים בדיעבד שבנקודה זו מתחיל 'הסרט', ההצגה שמביים המוסד עבור החולה שלו, השימוש בטכניקה הקולנועית להשגת תחושה של מלאכותיות 'כמו בקולנוע' מקבלת תוקף משמעות.

No related posts.