אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הראשון (מתוך שניים שיצאו עד עכשיו) של ג'ושוע פריס, ואחרי שקראתי שפריס פירסם כמה סיפורים בניו-יורקר עליו אני מנויה, הלכתי לפשפש בגיליונות הישנים של המגזין לחפש שם סיפורים שלו. יכלתי גם לעשות את זה אונליין, ויותר מאוחר, אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור שמצאתי, גם עשיתי זאת, ומצאתי עוד סיפורים שלו, ואני מניחה שאקרא גם אותם ואכתוב עליהם.

בכל מקרה, בגיליון מאוגוסט 2009, אחרי שפרסם את ספרו הראשון וכמה חודשים לפני שפרסם את ספרו השני, התפרסם בניו יורקר סיפור קצר של ג'ושוע פריס, החולה (The valetudinarian). גיבור הסיפור הוא אלמן בודד שמקבל כמתנה ליום הולדתו ביקור מזונה צעירה. הסיפור מסופר בגוף שלישי יחיד, בניגוד גמור לטון ולקצב של הספר הראשון שלו ואז הגענו לסוף. מבחינת קווי דימיון בין הסיפור הקצר לספר, דווקא לא חסרים: שניהם מדברים על ניכור, על חוסר יכולת לתקשר, על זיוף, על המצב הבסיסי של האדם שהוא בדידות. כאן בסיפור יש דגש על הכליאה של  האדם בגוף שלו, וזה מועבר בכמה דרכים מעניינות.

קודם כל, הוא זקן וחולה, וזה מוטיב מרכזי בסיפור, וגם בחיים של האיש האומלל. הוא באמת אומלל, ובעיקר הוא אומלל כי הוא חושב שהוא אומלל. הוא גם טורח להגיד, מין משפט קבוע שלו, "הם לא מחלקים לך חוברת הדרכה", והוא מתכוון לזה שפתאום בגיל 66 הוא מגלה שעשה הרבה דברים רעים לגוף שלו בחייו בלי לדעת שהוא עושה לעצמו רע. מין חוסר קשר בסיסי בינך לבין עצמך, כשאתה מנסה לתלות את האשם בצד שלישי (רופאים, או מי שזה לא יהיה) שמעולם לא דאג שאתה וגופך תדאגו זה לזה בצורה נאותה.

וחוץ מזה, ופה שוב נזכרתי בספר שלו, יש את הסוף. הסוף הפתוח לגמרי, שלא רק פתוח בפני עצמו אלא פותח במין משיכה אחרונה, ממש פורם את כל הסיפור עד עכשיו. אני אוהבת את הסופים של פריס, איך שהוא נותן לעצמו לכתוב שם כמו מאיזה טראנס מדיטטיבי. זאת גם קצת חולשה, אם הוא באמת לא מסוגל לכתוב סיום קלאסי שעובד, אבל הסגנון שלו בסופים כל כך יפה, ומדהים, ושם את כל היצירה באור חדש, או באפלולית חדשה, שאני לא יכולה שלא להעריץ את זה.

שמעתי שהספר השני שלו לא זכה לאהדה כמו זה הראשון. אני אגיע אליו בקרוב, אני מניחה. אולי הוא יהיה ספר הטיסה שלי.

No related posts.