→ פברואר 27, 2011
עוד סופשבוע אוטוטו נסגר, ובזמן שהבנים מנמנמים את שנת הצהריים של יום ראשון, החלטתי לנצל את הזמן הקצר שנפל בחלקי ולכתוב פוסט (שכנראה יהיה לו המשך) על העיר המגניבה בעולם ויחסה לילדים. או בקיצור, מה לעשות בברלין עם הילדים. מבחינת גני שעשועים, העיר הזאת די מדהימה. רוב גני השעשועים עשויים מעץ וחבלים, עם מגלשות מתכת [...]
→ פברואר 11, 2011
הרבה זמן לא כתבתי כאן, כנראה לא היה לי מה להגיד, או אולי פשוט לא נתתי לעצמי את הזמן לכתוב ולבדוק אולי בכל זאת יש לי מה להגיד. כי לא משנה איזה התפתחויות טכנולוגיות המאה הקרובה עוד תביא עלינו, לגשר על המעבר בין הראש לכתב זה כל ההבדל. כמו שמישהו אמר (מי זה היה באמת?) [...]
→ דצמבר 2, 2010
הבוקר קראתי בחדשות שיש פיטורים בצוות הכותבים של להיט הזומבים שמדמם לי על מסך המחשב כבר חודשיים, הסדרה של איי.אמ.סי, THE WALKING DEAD. מאוד שמחתי לקרוא על השינוי הזה, למרות שבמחשבה שניה, יש סיכוי שהכותבים שפוטרו היו אחראים לדברים שיותר אהבתי בסדרה. למרות שמדובר בסדרה שהפכה באופן מיידי ללהיט (הפרק הלפני-אחרון בעונה נצפה על ידי [...]
→ נובמבר 10, 2010
אחד הדברים שממש קשים לי לצפייה על האי אלו התיירים שלא אוכלים אוכל תאילנדי. באים לנוח שבוע על החוף, ובמקום לנסות כמה מהמאכלים המקומיים המדהימים, מזמינים צ'יפס וקולה. אני מבינה שלא כולם מסתדרים עם הצ'ילי, אבל במסעדות טובות מבינים את התיירים ומגישים גם מאכלים לא חריפים. פא היא כזאת מסעדה. FAH KITCHEN היא מסעדה שממוקמת [...]
→ נובמבר 10, 2010
את הסרט האמריקאי הספקתי לראות יומיים לפני שחזרתי לתאילנד. חשבתי שאין כמו כמה דקות עם ג'ורג' קלוני לגרום לי להרגיש בבית. אבל מסתבר שאפילו קלוני יכול לאכזב, וזה קורה כשהוא מנסה להיות מישהו אחר. אז למרות שקלוני הוא שחקן שלוקח על עצמו תפקידים מגוונים, ועושה סרטים מכל הסוגים כמעט, בסרט הזה הוא ממש לא נמצא. [...]
→ אוקטובר 31, 2010
אדם ריפקין, שחקן ובמאי,יצר ב-2007 את תראה, סרט שהחומרים שלו נלקחו בלעדית ממצלמות אבטחה שמפוזרות בארה"ב. שלוש שנים אחר כך הקונספט מגיע לטלויזיה. אדם ריפקין לוקח חומרים ממצלמות אבטחה ויוצר מהן סדרת טלויזיה, שמתחילה לשדר השבוע בארה"ב בערוץ שואוטיים, בחצות. המון סקס ואלימות, המון סודות, או סודות לכאורה, והרבה מצבים קיצוניים. וככה נראה הפרומו: לא [...]
→ אוקטובר 20, 2010
אני מנצלת את שהותי בארץ כדי לראות קצת קולנוע. הסרט החדש של ערן ריקליס היה נראה לי מעניין כבר כששמעתי את השם שלו. זה הזכיר לי איכשהו את הקולנוע של האחים דרדן הבלגיים – או את הקולנוע האוונגרדי של שנטל אקרמן. ההתרכזות באדם שהוא סתם איש, שעובד בסתם עבודה, שיש לו משפחה שהיא סתם משפחה. [...]
→ אוקטובר 10, 2010
בשנים בהן למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא הקרינו לנו את מילדרד פירס, הסרט זוכה האוסקר בכיכובה של ג'ואן קרופורד, מ-1941. בשנתיים הראשונות בחוג לקולנוע יש קורס שנקרא "בקיאות בסרטים", ושם הייתי מצפה למצוא את הסרט הזה. בכל מקרה, זה לא אסון כל כך גדול, כיוון שכנראה שהייתי די מואסת בסרט שהמסר שלו הוא [...]
→ ספטמבר 30, 2010
כשלומדים תסריטאות באוניברסיטת תל אביב רוב השיעורים מתנהלים בצורה דומה: המורה (בניגוד למרצה, כי הם לא מאוד מרצים במגמת תסריטאות, זה יותר כמו מגמה בתיכון) – אז המורה עובר תלמיד-תלמיד (בניגוד לסטודנט, כי במגמת תסריטאות מרגישים יותר כמו בכיתת בית-ספר קטנה ומגובשת) – אז המורה עובר תלמיד-תלמידה ובודק שיעורים. כלומר, התלמידה צריכה לקרוא סצנה שכתבה, [...]
→ ספטמבר 14, 2010
אז בעקבות פוסט שקראתי לאחרונה בפריק, ואחרי ביקורת אוהדת שקראתי בבלוג אחר, הורדתי את העונה השנייה של ארצות הברית של טארה. אתמול בלילה ההורדה הסתיימה סופסוף והתיישבתי על המיטה עם הלפטופ וראיתי שלושה פרקים ברצף. הייתי רואה עוד הרבה יותר, אבל הבן זוג התחיל להתלונן על הרעש. עצם העיסוק בדמות עם מחלה נפשית מעניין אותי, [...]
